הישראלי האחרון ישב מול המחשב ופתח את אתר החדשות הישראלי שהוא נוהג לקרוא בו. הכותרת הראשית שם לא התחלפה כבר כמה ימים. הוא עבר לאתר הספורט האהוב עליו, וגם שם לא היה שום דיווח עדכני. הוא ידע שכלום לא הולך להשתנות, ובכל זאת, מתוך הרגל, פתח עוד אתר חדשות מקומי, ועוד אחד, רק כדי לבהות גם שם בתמונה שקפאה על המסך. הישראלי האחרון ישב מול המחשב, והבין שהוא הישראלי האחרון.
הוא לא הופתע, זה הרי לא קרה פתאום. הוא ידע שיגיע לזה, וחמור יותר - הוא גם ידע שהוא גרם לזה. ובכל זאת, עכשיו, כשהבין שהוא האחרון שנשאר, זה היכה בו.
הוא נזכר פתאום איך זה התחיל: בעבודה, לפני כמה חודשים, כשקרא באינטרנט את הדיווח על הפיגוע הנורא ההוא, על המחבל צמא הדם, על האכזריות הבלתי נתפסת, ומייד התמלא זעם. הוא ירד לשורת הטוקבקים, וכתב תגובה זועמת, נסערת, רגשנית.
אחר כך חזר לענייניו, נכנס לתיקיות של העבודה. אבל אחרי כמה דקות הוא נכנס שוב לאתר, רק כדי לראות אם מישהו ענה לו. מישהו אכן ענה, אבל זו לא היתה התגובה שקיווה לה: מגיב 43 תקף אותו על הדרך שבה ניסח את דבריו, כתב לו שהוא מכליל, שהוא גס רוח, ושבגלל בהמות כמוהו המדינה נראית ככה. עכשיו הוא כבר לא התאפק. "תעוף כבר מהמדינה, אתה וכל החברים שלך", ענה לבחור שהאשים אותו בגזענות.
• • • •
למחרת בבוקר, כשהאזין לרדיו בדרך לעבודה, הוא גילה שזה קרה. בזה אחר זה נעלמו מפה המון אנשים. ברדיו דיברו על גל אסונות מסתורי שפוקד את המדינה, עשרות הרוגים ופצועים בלי מכנה משותף - תאונות, מחלות. אבל הוא ידע בדיוק מה המכנה המשותף.
בהתחלה הוא נבהל נורא: הרי בין האנשים שנעלמו היו לו גם חברים, אפילו כמה קרובי משפחה. הוא לא באמת התכוון שזה יקרה, רק רצה לפרוק את הזעם שהצטבר בו. הוא קם, עזב את העבודה, נכנס לרכב ונסע, בלי לדעת ממש לאן.
אחרי כמה דקות של נסיעה חסרת מטרה, הוא נעצר בחניון הנטוש, מאחורי תחנת הדלק. התיישב על מכסה המנוע, הדליק סיגריה והתחיל לבכות. אחרי שלוש סיגריות וחצי שעה של בכי, הוא מחה את הדמעות, נכנס לאוטו ונסע, מבטיח לעצמו שזאת הפעם האחרונה שהוא כותב תגובות כאלו.
בדרך הוא שמע את התחנה שמשדרת רק מוסיקה, בלי חדשות. זה הרגיע אותו, ובכל זאת הוא החליט לא לחזור לעבודה, ולנסוע הביתה. ברמזור ליד הבית חתך אותו בחור צעיר במכונית ספורט, שגנב את הפנייה מהנתיב השני וכמעט גרם לו להתנגש בעמוד. הוא לחץ בחוזקה על הבלמים, כמעט הסתחרר, ונעצר. הבחור השני המשיך לנסוע, כאילו אין לו שום קשר לכמעט תאונה שהתרחשה בגללו.
ברמזור הבא הם נפגשו. "מה אתה מסתכל?!" צעק לו הבחור ואפילו הוסיף קללה, נדמה לו שברוסית. כמעט אינסטינקטיבית הוא פתח את החלון וצעק לו: "יא רוסי מסריח, תחזרו למקום שבאתם ממנו!" הוא נסע משם, כועס ומלא אדרנלין.
באותו לילה לקח לו זמן להירדם, ובבוקר הוא איחר להתעורר. בדרך לעבודה פתח את הרדיו, כמו תמיד, בתחנה הקבועה של החדשות. קריין לא מוכר דיווח שם על גל ירידה מהארץ של עולים לשעבר מרוסיה, שחוזרים לארץ הולדתם. צמרמורת אחזה בו. הפעם הוא נשבע שזהו, הוא ישים לב יותר למה שהוא אומר, או כותב.
וזה באמת החזיק. שבוע. אחר כך כבר היה את חבר הכנסת החרדי שהעלה לו את הסעיף, והזכיר לו כמה הוא רוצה שכל החרדים האלה כבר ייעלמו מכאן, והערסים, ואלה שהמציאו את המילה ערסים, וזאת עם הטור המעצבן שלה בעיתון, שהלוואי שיעשו ממנה ומכל הטבעונים קציצות, וההומואים האלה ששולטים בתקשורת, והמתנחלים ששולטים בתקציבים, ואלה שלא אוספים אחרי הכלב, והמתנשאים שבכלל יש להם חתול,
והתל־אביבים, והאוהדים של בית"ר. וככה, בכל יום, הוא גילה עוד קבוצה של אנשים שהוא לא סובל, שהוא חייב להגיד להם בדיוק מה הוא חושב עליהם - בטוקבק, בפייסבוק או פנים אל פנים.
בוקר אחד הוא התעורר, ובחוץ היה שקט. תמיד שקט בשעה הזאת, אבל הפעם זה היה שקט אחר. הוא פתח את התריסים: שום מכונית לא נסעה, אף אחד לא הלך על המדרכה. אפילו את הצליל המוכר והמעצבן של מפוח העלים הוא לא שמע. רק ציוץ של ציפורים ושריקה של רוח. קצת כמו בצפירה, הוא חשב, רק שאף אחד לא עמד.
הישראלי האחרון קם, הדליק את המחשב, נכנס לאינטרנט, והבין שהוא הישראלי האחרון.
אחרי כמה אתרי חדשות וספורט מקומיים, שכלום לא השתנה בהם, הוא נכנס לאתר חדשות זר. סיפרו שם על התופעה המוזרה, המצמררת, שמתרחשת במדינה הקטנה במזרח התיכון, שעד לא מזמן היתה מקום של סכסוכים ומריבות, ופתאום, באופן מסתורי, התרוקנה לחלוטין מיושביה.
הוא הסתכל על הידיעה, והידיים הקישו באגרסיביות את הטוקבק שלו: "אתם לא מתביישים?! מדינה שלמה נעלמת, ואתם לא שמים את זה בכותרת ראשית, רק בכותרת מתחת?! אנטישמים. תתפוצצו כולכם".
(איור: יובל רוביצ'ק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו