"בכל יום אני קם ואוהב את החיים"

הם לא מכירים. מעולם לא נפגשו. עד עכשיו גם לא ידעו את השמות זה של זה. אבל בזכות התאמה מוחלטת הצילה נופר מזל (26) את חייו של ג'וזה בירנבאום (63) כשתרמה עבורו מח עצם. רק לפני שבועות ספורים עשה בדיקה וגילה שסוג הדם שלו התחלף והפך לזה של נופר. "זה דבר אדיר, זה משמיים", הוא חוזר ואומר. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שנתיים עברו מאז היה על סף מוות, כאשר הרופאים הודיעו לו שללא תרומת מח עצם יישארו לו חודשים ספורים לחיות. שנתיים עברו - והנה הוא עומד בדירתו המטופחת בהרצליה פיתוח, בריא וחזק מתמיד, מחכה לפגוש את נופר שהצילה את חייו. כמו ארי בכלוב הוא מסתובב בבית, לא מנסה אפילו להסתיר את ההתרגשות. מיישר שוב את מפת השולחן על המרפסת הפונה אל הים, מסדר את חולצתו, מנהל שיחת חולין עם בני משפחתו ועם חבריו שהגיעו להתרגש יחד איתו. מחכה.

רגע אחרי שנופר נכנסת בדלת, ההתרגשות רק עולה. גם היא לא שקטה. מלווה בהוריה ובבעלה היא מודה שלא ציפתה לראות את כל בני המשפחה כאן. את אריאל, התינוקת בת ארבעה חודשים, השאירו בביתם באשקלון. לא רצו לטלטל אותה בנסיעה. לא חשבה שכל כך הרבה אנשים יבואו רק כדי להגיד לה תודה. תודה על כך שבזכות תרומה די פשוטה שלה, ג'וזה נמצא כאן היום עם כל משפחתו. 

"אני צריך לעכל את הרגע הקסום הזה, ולא יכול להגיד את הכל במילים", ג'וזה מודה. מאוחר יותר יגיד לי שחיכה לרגע הזה מאז נודע לו על התרומה. "שנתיים חיכיתי לזה, הייתי מאוד במתח, לא ישנתי טוב בלילות", יאמר ויצחק על רגשנותו. "רק עכשיו אני יכול להגיד שהכל מאחוריי, גם המחלה, ויש איזו הקלה בעניין. לא ידענו כלום על התורמת, רק שהיא אישה ובת 24. עכשיו אני יודע להגיד עליה הרבה יותר דברים וזה מאוד מרגש ומשמח".

שני זרים הפכו למשפחה

כשמדובר בתרומת מח עצם, החוק מגביל את המפגש בין התורם לנתרם עד שיעבור פרק זמן שיתאים לקליטה מוחלטת של התרומה. עכשיו, כשכבר מותר להם להכיר, הוא מנסה לדלות כל פרט על הבחורה שהצילה את חייו. צוחק כשהיא אומרת שהיא קצת רומנייה וקצת תימנייה, ואומר שהנה הצטרפו עוד עדות למוצאו הטורקי. מודה שהניח שהיא דתייה, כי באחד המכתבים שכתבה לו, בלי לדעת את זהותו, כתבה בס"ד. והיא, שמודה שהיא שומרת מצוות, מספרת שבכל פעם שהדליקה נרות שבת היתה חושבת עליו. 

"במשך כל השנתיים האלו אני מדליקה נרות בכל שישי ומבקשת שתבריא, שתתחזק", היא מסתכלת אליו בעיניים גדולות מלאות שמחה. "מתפללת שהתרומה באמת הצילה את חייך וחיזקה אותך. אפילו דמיינתי כמה פעמים את המפגש בינינו, בלי לדעת את מי אני פוגשת. דמיינתי שאבוא עם עגלה, כאילו ידעתי שתהיה לי ילדה כשניפגש". 

גם היא רצתה מאוד לגלות למי הגיעה תרומת מח העצם שלה. מספרת לבני המשפחה שהתקשרה כמה פעמים לבדוק אם התרומה נקלטה, ומה שלומו. "אמרו לי שאתה חי, שזה כבר היה דבר מאוד חשוב לדעת", היא מרשה לעצמה לומר עכשיו לג'וזה. "חשבתי שייתנו לנו להיפגש אחרי זמן קצר, ואמרו לי שצריך לחכות שנתיים, בגלל המחלה, אבל ציינו שמצבך טוב. כמה חיכיתי למפגש הזה". 

בני משפחת בירנבאום מקיפים את נופר באהבה, לא יודעים איך להודות לה מספיק על כך שבזכותה ג'וזה חזר לחיים. כולם הגיעו כדי לפגוש אותה. שלושת ילדיו של ג'וזה, ענבל (32), ליאור (30) ורוי (25). הנכדה היפהפייה לני בת השנה. ענת (54), אשתו. אמו קיטי. חברים קרובים. כולם מרימים עכשיו כוסית לכבודה, לכבודו, לכבוד החיים. 

"תרומתו של כל אדם חשובה וטומנת בחובה את ההבטחה להצלת חיים של אחר", אומרת ברכה זיסר, מנהלת מאגר מח העצם הלאומי של עזר מציון. "אני מתרגשת בכל פעם לראות כיצד שני אנשים שהיו זרים הפכו בן רגע למשפחה, משפחה שמקדשת בכל רגע את החיים שניתנו לה במתנה. אנחנו רואים יותר ויותר אנשים המצטרפים למאגר מח העצם ומצילים בכך חיים". 

משפחתה של נופר ומשפחתו של ג'וזה. קשר חם ומיוחד שיישמר לתמיד // צילום: יהושוע יוסף 

"הייתי צריך לקבל סטירה"

ג'וזה סבל ממחלה כרונית, פוליציטמיה ורה, שבמסגרתה הגוף מייצר יותר מדי כדוריות דם אדומות. במשך 25 שנה הוא חי עם המחלה, ומדי פעם נלקח לו דם כדי לאזן את כמות ההמוגלובין. לעתים המחלה עוברת מוטציה, מה שמקשה על הגוף להתמודד איתה. אצל ג'וזה עברו 20 שנה עד שהמחלה עברה את המוטציה והתפתחה למיאלופיברוזיס, מחלה הגורמת להרס של מח העצם. 

"בגלל שהייתי במעקב שגרתי של כדוריות הדם יכלו לראות שיש שינוי בסימפטומים", מסביר ג'וזה. "זו מחלה ממאירה ללא תאים סרטניים, אבל קשה מאוד. בשנה האחרונה לפני ההשתלה ירדתי מאוד במשקל, לא היה לי כוח ללכת בכלל. בחודש האחרון לפני ההשתלה ירדתי שמונה קילו בחודש אחד, ולא כי לא אכלתי". 

בדיקות גנטיות שנערכו לו גילו שהמצב שלו קריטי ומח העצם כמעט לא מתפקד. הוא נפגש עם מומחים בהמטולוגיה, שהמליצו לו לעבור השתלת מח עצם. "הגעתי אל מומחה מחו"ל, שבדיוק בא לארץ לשיבא, שם הייתי מטופל. למעשה הוא אמר לי את הדברים בדרך הכי ישירה. הוא אמר או שלא תעשה כלום ואז תחיה עוד כמה חודשים, או שתעשה השתלת מח עצם ותחיה חיים ארוכים. אף אחד לא אמר לי את זה בפנים כמו שהוא אמר, אולי זו הסטירה שהייתי צריך". 

הוא איש נעים, משדר כוח. לא התפרק לפני ההשתלה או אחריה, חוץ מאותו יום אחרי הפגישה עם הרופא. "זה היה יום שישי, כמעט לא היה אף אחד בבית החולים, ואני זוכר שהמכונית שלי היתה היחידה בחניון. נכנסתי לאוטו ואז התפרקתי, אבל התאוששתי אחרי רבע שעה. תמיד שמרתי על עצמי אחר כך. אני לא רוצה להשתמש במילה אופטימי כי היא לא מילה חזקה מספיק, אבל אני חושב שאם אתה מאמין בעצמך באמונה מלאה שיהיה בסדר, אז יהיה בסדר. לא בקטע של אמונה דתית, אני לא אדם דתי. אלא אמונה בעצמך. נכון להיום צדקתי".

פתאום הכל התגמד

הבשורה הקשה הגיעה כמה ימים לפני החתונה של בתו הבכורה. כל המשפחה היתה נרגשת מההכנות לחתונה, וג'וזה החליט לשמור את הידיעה לעצמו. שיתף רק את ענת, ושניהם החליטו שעד אחרי החתונה לא יגלו לאף אחד. "אני מכחישן לא קטן", מודה ג'וזה. "זו אחת הדרכים שלי להגן על עצמי. למשל, כשגילו לי את המחלה הראשונית לפני 25 שנה, לא הלכתי לאינטרנט ללמוד עליה. אמרתי 'יש בעיה ואני אתמודד איתה'. גם בשנים האחרונות, כשידעתי שיום אחד אני אצטרך השתלת מח עצם, לא התעמקתי בזה". 

לכל מי שהעיר לו בחתונה כמה הוא רזה, ענה בחיוך שהכל בסדר ושינה נושא. למקורבים ענה שאולי יסביר בשלב מאוחר יותר, אבל עכשיו כולם שמחים בשביל ענבל. 

"את מבינה, אבא שלי חיתן אותי, וכולנו היינו בהתרגשות גדולה כי אנחנו לא משפחה של אירועים גדולים וחגיגות, אז זה היה מאוד משמעותי, ובתוך כל זה היה לו הסוד הכי גדול שיכול להיות", אומרת ענבל, תולה בי עיניים גדולות בהירות, כאילו מנסות להסביר עד כמה היא שמחה להגיע למעמד הזה, שבו היא פוגשת את הבחורה שהצילה את חייו של אביה. "בדיעבד אני יכולה להגיד שהוא היה 'אאוט' בחתונה, לא ממש היה נוכח. אולי חשבתי שזו היתה ההתרגשות, האירוע, לא ממש יכולתי להגיד מה זה היה". 

כמה ימים אחרי החתונה אירחו ענת וג'וזה את כל הילדים לארוחת ערב בבית. ידעו שהם חייבים לפרוק את הסוד הנורא, ידעו שהם חייבים לשתף את הילדים בכאב שעובר על ג'וזה ועל כך שחייו למעשה תלויים במציאת תרומת מח עצם. "וכל הזמן היתה תחושה שמשהו לא בסדר", מודה ענבל. "כשסיימנו ענת פתאום אמרה שנעבור לחדר השני כי אבא רוצה לדבר איתנו. הבנו שיש איזו דרמה, היה ברור שהולכות להגיע בשורות לא טובות כי אנחנו לא עוברים ככה סתם לחדר אחר כדי לדבר. ואז הם סיפרו את זה, ואת מרגישה שמתחיל להיגמר לך החמצן. חשבתי לעצמי שבטח כל החתונה הוא חשב שזו שירת הברבור שלו, שאלו הרגעים האחרונים שלו".

ג'וזה סיפר לילדיו שהוא צריך לעבור השתלת מח עצם. הסביר מה התהליך, הסביר מה מצבו הרפואי. לא הסכים לדבר על סטטיסטיקה וסיכויי החלמה, אלא הסביר להם שצריך להתמקד בעובדה שהשתלה כזו תוכל להציל את חייו, ואין להם ברירה אחרת אלא לעבור את התהליך. "אני לא מאמין בסטטיסטיקות. האינטרנט מלא בסטטיסטיקות, וזה לדעתי לא רלוונטי בשביל אף אחד. כל אחד הוא מקרה בפני עצמו, והייתי צריך לדעת שאני הולך לעבור את זה על הצד הטוב ביותר", הדגיש גם אז. 

הילדים לא באמת ידעו איך להתמודד עם הידיעה, ניסו לחשוב יחד מה עושים הלאה. "אני עוד הייתי בהיי מהחתונה ופתאום הכל התגמד", ממשיכה ענבל. "ידעתי תמיד באופן כללי מה זה אומר השתלת מח עצם, אבל לא ידעתי שאבא שלי בסכנת חיים אם לא תהיה ההשתלה הזו. יצאתי מהחדר בסערה, ניסיתי להיות חזקה מול אבא שלי, אבל בבית התפרקתי. את פתאום לא יודעת מה קורה, לא שולטת בדברים. רואה את האדם שאת הכי אוהבת בעולם דועך". 

ואז החלה התקופה הקשה. מצבו של ג'וזה הידרדר במהירות והוא אושפז בבית חולים. למרבה המזל, במאגר תורמי מח העצם של עזר מציון הצליחו למצוא לו תורמת מתאימה בפרק זמן קצר יחסית, נופר. הוא התחיל לקבל טיפולי כימותרפיה כדי לדכא את המערכת החיסונית לקבלת התרומה. שהה בבידוד כמעט חודשיים, כדי שלא יידבק בווירוסים פשוטים שעלולים לגרום להידרדרות חדה במצבו, המעורער גם ככה. 

הוא משתדל שלא לדבר על התקופה שלפני, ונותן את הכבוד לענבל. "את יושבת ומחכה ליום אפס, ללא נודע", מתארת ענבל. "את רואה שמזריקים לו רעל לגוף והוא חלש ולא יכול לאכול, וכולנו היינו סביבו כל היום. היה צריך ללוות אותו לכל מקום אז עשינו משמרות בין האחים וענת כדי שכל הזמן יהיה איתו מישהו. הצוות בשיבא היה מקסים. חיפשתי אצלם תמיד את המבט הזה של הכל יהיה בסדר, אנחנו אחרי התקופה הקשה, אבל הם לא הבטיחו שום דבר שלא יכלו לקיים. ראו שאבא שבר כלי וידעו שהם לא יכולים להבטיח כלום. שזה דבר טוב בעיניי, לא לתת סתם תקווה למשהו שהוא לא בטוח, כשאנחנו באמת מקווים שהכל יהיה בסדר בסוף". 

כשג'וזה השתחרר הביתה בהמתנה לתרומה, הוא היה חלש מאוד, עייף. כמעט לא הצליח לעלות במדרגות, לצאת מהבית. הרגיש צורך לנוח כל הזמן, להתאושש. חיכה בכיליון עיניים לתרומת מח העצם שתציל את חייו, ומצד שני היה צריך להתחזק כדי שיוכל לקבל את התרומה הזו. 

"ביום שבו התרומה הגיעה, אמרו לנו שהיא תגיע בחמש, והכל התעכב ובסוף קיבלתי את התרומה רק בתשע. זה היה יום שאף אחד לא ישכח. כמה דמעות ירדו שם. כולנו היינו בהתרגשות", הוא אוגר את הכוח הנפשי לספר.

ב־27 ביוני 2012 ג'וזה עבר את השתלת מח העצם. חודש לאחר מכן השתחרר מבית החולים, אבל עדיין היה שבר כלי. "הייתי בערך 30-20 קילו פחות מעכשיו, הכי חלש בעולם. איבדתי את כל הגמישות, שיווי המשקל, כוח בשרירים. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי ללכת 20 מטר בלי להתמוטט. אבל התחלתי להתאמן עם חבר, ד"ר לאימון גופני, בייחוד על הדברים האלו. לקח שנה לבנות את הכל מחדש, אבל אני יכול להעיד שעכשיו הגוף שלי כמו שהיה לפני 25 שנה. חזר לי הכוח, הכושר השתפר ועד היום אני עושה הליכות מהירות ומתאמן, מתחזק. היום אני יכול לדבר על זה בלשון עבר". 

עד ההשתלה עסק בייבוא ובייצוא של יהלומים. "אחרי ההשתלה זה פשוט לא עניין אותי יותר, ראיתי שאלו לא הדברים החשובים בחיים", הוא מודה. התחיל ללמוד היסטוריה יהודית של ימי הביניים ואמנות. נהנה מהמשפחה, מהנכדה. "אני עושה עכשיו דברים בשביל הנשמה. לוקח את הלימודים ברצינות, אבל הלכתי עכשיו לדברים שאני באמת אוהב ומעניינים אותי, ועשיתי את זה יותר לעומק. אני מרגיש צורך לספק את הסקרנות, וטוב שיש לי היכולת לעשות את זה. לא חשבתי לרגע שאני לא אצליח, ולמרות שהסיכויים שלי היו מאוד נמוכים, הנה אני כאן. אתה לא תמיד יודע מה יהיה מחר, אבל הכל תלוי בך. הרופאים אמרו לי שהם לא חשבו שאני אעמוד בזה".

נופר וג'וזה. אף אחד לא ניסה להסתיר את הדמעות // צילום: יהושוע יוסף

"ההתאמה - אצבע אלוהים"

עכשיו, בסלון של משפחת בירנבאום, ג'וזה מוזג יין לבן לכוסות הנוכחים. 

"זה כואב, כשלוקחים לך מח עצם?", הוא שואל את נופר רגע לפני שהוא מוזג לה יין, ונופר עונה שלא. "התהליך של היום הוא יחסית פשוט, נותנים עירוי. אבל הזריקות שמקבלים לפני הן לא נעימות וגורמות לתופעות לוואי כמו שפעת. היתה לי מיגרנה, כל העצמות בגוף כאבו לי". היא קיבלה שתי זריקות בכל יום, במשך ארבעה ימים. "ביקשתי במיון שיזריקו לי את החומר והם לא הסכימו בגלל תופעות הלוואי הקשות. זה היה קצת מוזר אבל ידעתי שאני רוצה לעשות את זה בכל מחיר. בסוף אחות שעובדת במיון נתנה לי את הזריקות". 

נופר גם לא מצליחה להסתיר את הדמעות, דמעות של שמחה, של הקלה, של ידיעה שהנה, היא עשתה לפחות דבר גדול טוב בחייה. היא מספרת לג'וזה ולמשפחתו שבכלל נתנה את דגימת הרוק לבדיקת התאמה לתרומה במבצע איסוף דגימות לתרומת מח עצם לבן של אחת העובדות בברזילי. בתור עובדת בית החולים כמזכירה רפואית, היא אפילו לא נדרשה להגיע במיוחד, אלא רק נתנה דגימת רוק באחת המחלקות. אלא שאחרי כמה שבועות קיבלה שיחת טלפון ששינתה את חייה. 

"פתאום הודיעו לי שאני כנראה מתאימה לתרום מח עצם לחולה שזקוק נואשות לתרומה. קפצתי", היא אומרת נרגשת. "שלחו אותי לבדיקות דם נוספות בסורוקה ובשניידר, לבדוק התאמה ויכולת לתרום וכדומה. נורא התרגשתי מכל הבדיקות, ממש רציתי שתהיה התאמה ביני לבינך, לא ידעתי עליך כלום. לא חושבת שאמרו לי אפילו במה אתה חולה. לא היה אכפת לי, הייתי מאוד ממוקדת מטרה. לא פחדתי, גם רציתי את זה, לעזור ככה. בערך חודש וחצי לפני התרומה עצמה אמרו שיש התאמה מלאה ושנלך על זה. היה לי ברור שאני הולכת עם זה עד הסוף". 

ענבל מזכירה מכתב שכתבה לנופר, קצת לפני שנתנה את התרומה. מכתב מבת אנונימית לבחורה אנונימית, שבעוד רגע יהיו קשורות לכל החיים. "אף פעם לא חשבתי שאפשר להרגיש ככה לאדם שאתה כלל לא מכיר", כתבה לה אז, לפני שנתיים, "וזה הדבר הכי חזק שהרגשתי. שאת מצילה את החיים של אבא שלנו, אין שום דרך אחרת להסתכל על זה. מתוך רצון חופשי ובחירה מלאה את בוחרת לעבור את התהליך הזה שלפי מה שהבנתי הוא גם לא פשוט עבורך, וכל זה מבלי לדעת את מי את מצילה ולאיזו משפחה את משנה את החיים מקצה לקצה".

ענבל סיפרה לבחורה שעד אז עדיין לא הכירה את מה שהיתה יכולה לספר על אבא שלה. את העובדה שהתקופה הזו היא מהקשות בחייהם, ההכנה להשתלה ומה שהגוף צריך לעבור כדי לקלוט את ההשתלה. הודתה שהיא חוששת מהתוצאות, ממה שיכול להיות, אבל שהיא יודעת שבזכותה המשפחה יכולה לחזור לנשום. 

"בקצה המנהרה החשוכה הזאת יש אור", כתבה לה, "האור הזה קיים בזכותך, האור הזה מאפשר לנו להירדם בלילה ולהתחיל לראות את סוף התהליך ואת תחילת החיים. בזכותך יש תקווה, בזכות אנשים כמוך לחיים יש טעם. אני רוצה להגיד בכל זאת בשם כל המשפחה שלי תודה. תודה מכל הלב והגוף, תודה ממעמקי הנשמה".

כבר אז כתבה ענבל שהיא יודעת, מסיבות ביורוקרטיות, שהם לא יוכלו לדעת מי היא בתקופה הקרובה, אבל ירצו להכיר אותה באופן אישי ולהזמין אותה לביתם. "שתוכלי לראות בעצמך את החיים שאת מעניקה, לא רק לאבא שלי, אלא לכולנו".

נופר דומעת. "את לא יודעת איזו התרגשות זו היתה, לקבל את המכתב שלך", היא אומרת עכשיו בקול רועד". הרי כל כך חיכיתי לשמוע מה איתו, לדעת מה שלומו, מבלי לדעת בכלל למי אני תורמת. ואז המכתב שלך, שגם לא ממש מספר כי אסור, ממש ריגש אותי". 

"לזכותך, נופר", ג'וזה מרים את הכוס והחברים ובני המשפחה מתרגשים. "העיקר הבריאות", כולם צוחקים. מרגישים שלמים פתאום, משפחה אחת. משפחה שלפני רגע לא הכירה את כל חבריה, אבל מחוברים בקשר דם. אף על פי שהוא אינו אדם דתי, הוא מברך שהחיינו, ומתכוון לכל מילה. יודע שזכה להגיע לרגע הזה, והכל בזכות נופר. 

"אני רוצה להגיד כמה דברים מעומק הלב", ממשיך ג'וזה, קורא מדף נייר דברים שהכין מראש. "ואני מתנצל שאני כותב אותם, פשוט הכינו אותי מראש לכך שמרוב התרגשות לא אזכור כלום. צדקו", הוא צוחק, ובמהרה דומע. 

 "מה שאני אומר לעצמי, ולך, מעבר לתודה, שהיא מילה נדושה מדי כאן, זה שבכל יום כשאני קם בבוקר, אני רואה את השמיים ואת הים, שומע את הציפורים, רואה את אשתי, את אמי, את ילדיי ואת נכדתי, את חבריי, ואוהב את החיים.

"כל זה בזכות ההחלטה שלך לתרום תאי אב, מח עצם, ואצבע אלוהים שאיפשרה התאמה של מאה אחוז בשביל ההשתלה", הוא מסתכל אל נופר. מאוחר יותר יראה לי שבנאום שכתב השאיר קו ריק במקום השם של נופר. עכשיו הוא יכול למלא אותו בשם, בתמונה, בדמות אמיתית. 

הוא ממשיך ומספר שבזמן שגופו היה חלש כל כך בשל הכימותרפיה לפני ההשתלה, חשב הרבה על נאום הניצחון. "את היית חלק גדול מהנאום הזה. דיברתי איתך שעות על גבי שעות. אינני זוכר בדיוק כל מה שאמרתי אז לעצמי. היה לי הרבה זמן לחשוב, אבל היום אני יודע מהו ניצחון".

ג'וזה ממשיך וקורא מהדף, מודה לרופאיו בבית החולים שיבא בתל השומר, לחבריו ולמשפחתו על הטיפול. הוא מברך את עבודת הקודש של עזר מציון, שמאפשרת למצוא תורמים מכל העולם. "התורם והחולה מוכרחים להיות מתואמים גנטית, עדיף בהתאמה של מאה אחוז. זה לא פשוט, זה קשה, וככל שיהיו יותר תורמים, יותר אנשים יינצלו. אני יוצא כאן בקריאה לכל האנשים שיפיצו את הצורך להירשם בבנק מח העצם. כל חבריי מהמחלקה ניצלו בזכות העבודה של עזר מציון.

נופר מודה שכאן, עכשיו, היא מתרגשת מאוד ולא מעכלת את כל המפגש עד הסוף. "זה מטורף לחשוב על זה פתאום, על זה שהצלתי ככה חיים. זה גם הזוי, גילינו במקרה ששנינו נולדנו באותו תאריך, בהפרש של כמה שנים, כמובן". 

מאוחר יותר תגלה לי שעד שהכירה את ג'וזה ומשפחתו הרחבה, לא חשבה על כל החיים שהצילה בתרומה הזו. עכשיו, כשהיא רואה את כל הסובבים אותו, היא מבינה עד כמה הצלת החיים הזו קיבלה משמעות חזקה. "אלו רגשות שאתה לא יכול להסביר במילים, נתינה שמבחינתך היא כלום ומבחינתו זה כל חייו. ממש ככה. להיכנס לביתו של אדם שאני לא מכירה ומצד שני הכי קרובה אליו". 

"אני מודה שהלידה של הבת שלי ותרומת מח העצם הזו היו החוויות הכי מרגשות שלי בחיים", היא אומרת לג'וזה ולמשפחתו. "שנתיים חיכיתי למפגש הזה ועכשיו היא לא יכלה לבוא איתי, אבל אני בטוחה שעוד ניפגש". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו