גזענות היא שם המשחק

עיתוני סוף השבוע בארה"ב יעסקו בדבר אחד מרכזי: "פרשת דונלד סטרלינג". הבעלים של קבוצת הכדורסל לוס אנג'לס קליפרס, שהוקלט כשהשמיע שורה ארוכה של אמירות גזעניות בשיחה עם חברתו, וי סטיביאנו, עורר מחדש את השיח הבין־גזעי באמריקה, שיח שהופך מורכב וטעון יותר - ועם זאת פלורליסטי וליברלי יותר - עם השנים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"מפריע לי שאת מפרסמת תמונות שלך עם אנשים שחורים, ומפריע לי שאת מתרועעת עם שחורים"; "ככה זה בעולם, אתה הולך לישראל, וגם שם השחורים מקבלים יחס של כלבים"; "אני לא מנסה להגיד מה נכון ומה לא, אבל זאת החברה. אנחנו חיים בתרבות מסוימת". אלו עיקרי האמירות המזעזעות של סטרלינג, שהוקלטו על ידי חברתו. מכאן - הדרך לשערורייה לאומית היתה קצרה.

ההתבטאויות והסיקור התקשורתי המאסיבי שנלווה אליהן, גררו גינוי של הנשיא אובאמה, מחאות של שחקני כדורסל בכל העולם, והשיא - עונש כבד ובלתי הפיך שהטיל הקומישינר של האן.בי.אי, אדם סילבר, על סטרלינג: הרחקה לכל החיים מהליגה וקנס מקסימלי של 2.5 מיליון דולר. למעשה, סילבר כפה על סטרלינג, שמחזיק בבעלותו את הקליפרס מאז 1981 ושהונו מוערך ב־1.9 מיליארד דולר, למכור את הבייבי שלו בעתיד הקרוב.

מבט לאחור אל ההיסטוריה האמריקנית הקרובה מגלה שהמתח הבין־גזעי וגזענות קיבלו פעמים רבות ביטוי מעורר מחלוקת במגרשי הספורט. הקורבנות המרכזיים של האפליות וההשמצות היו בדרך כלל הספורטאים פורצי הדרך, שהעזו לשבור את ההגמוניה: היהודים והאפרו־אמריקנים.

הפוליטיקלי קורקט, שכל כך מאפיין את החברה האמריקנית, נזרק מהחלון כאשר מדובר בספורט. אם בבנקים ובחברות מסחריות גדולות במדינה שומרים על תעסוקה גזעית שווה, אפילו למראית עין, הספורט משוחרר מכך: בכדורסל יש רוב שחור ובבייסבול לבן, אבל החלוקה אינה גזעית אלא תלוית כישרון. ספק אם יש בחברה האמריקנית כלי למוביליות חברתית כמו הספורט המקצועני.

מברלין ועד מקסיקו

אוורי ברנדג' שימש יו"ר הוועד האולימפי האמריקני לקראת המשחקים בברלין 1936. בעוד הקהילות היהודיות ניסו בכל כוחן לבטל את השתתפות הספורטאים האמריקנים במשחקים שאירח אדולף היטלר, ברנדג' - שהעריץ את התרבות הגרמנית - נסע לברלין והכריע שהאמריקנים ישתתפו במשחקים, "ולא יכנעו למזימה היהודית". בכך, חרץ את גורלם של שני אצנים יהודים, מרטי גליקמן וסם סטולר, שטסו לברלין אך נופו מהמשלחת ברגע האחרון, כדי "לא להביך" את היטלר.

כשג'סי אוונס, האצן השחור, זכה במדליית הזהב בתחרויות הריצה, נדבק העולם כולו למיתוס שלפיו היטלר עזב את האיצטדיון בזעם. לימים הודה אוונס: "הרגשתי יותר קרוב למתחריי מהמשלחת הגרמנית מאשר למשלחת האמריקנית ולעומד בראשה". עד כדי כך ברנדג' נתפס כגזען.

חלקו של ברנדג' לא נגמר לאחר הריצה ההיסטורית של אוונס. 32 שנים מאוחר יותר, ב־16 באוקטובר 1968 עלו שלושת המנצחים בריצת 200 מטר לדוכן חלוקת המדליות באיצטדיון האולימפי במקסיקו סיטי. שניים מהם היו רצים אמריקנים שחורים - טומי סמית' וג'ון קרלוס. השלישי היה רץ אוסטרלי לבן, פטר נורמן. רצה הגורל וברנדג', אז כבר נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, שובץ להעניק את המדליות. סמית' וקרלוס, שהכירו את ההיסטוריה הגזענית שלו, דרשו שאת המדליות יעניק אדם אחר.

האתלטים סמית' וקרלוס על הפודיום במקסיקו // צילום: GettyImages

ברנדג' תומך נלהב במושל אלבמה ג'ורג' וואלאס, שנודע כגזען מוצהר, לא הסתיר את מורת רוחו מהזוכים, אך אלה לא נותרו באדישותם. כאשר עלו סמית' - שסיים ראשון - וקרלוס (שלישי) לדוכן, 50 אלף צופים ביציע ומיליוני צופים ברחבי תבל חזו במפגן הפוליטי המפורסם ביותר בהיסטוריה של המשחקים: השניים עלו על הפודיום יחפים באימוניות שעליהן סמל של התנועה לשחרור האזרח. כאשר נוגן ההמנון האמריקני ודגל הפסים והכוכבים האדום־לבן־כחול הועלה לראש התורן, מחו סמית' וקרלוס בהשפלת מבטיהם ובהנפת אגרוף קמוץ עטוי כפפה שחורה.

המחאה, אירוע נדיר במשחקים האולימפיים שמטיפים לא־פוליטיות, עוררה הד בינלאומי. סמית' וקרלוס סולקו באותו ערב מהמשלחת האמריקנית, ונודו בהמשך. ברנדג', מצידו, דרש לאחר סיום המשחקים להחרים לשני האתלטים את המדליות ולמחוק אותם מעל דפי ההיסטוריה. רצונו זה לא מומש.

אגב, בכך עדיין לא תם חלקו של ברנדג' בעסקנות הגזענית בספורט העולמי. ארבע שנים לאחר מכן, כשהוא עדיין יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי, נרצחו י"א הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. ברנדג' זכור כמי שהשתיק את הקריאות הרבות להקפיא את המשחקים, והתעקש: "המשחקים חייבים להימשך", לקול מחיאות הכפיים של ההמונים באיצטדיון במינכן. לימים, ההחלטה האומללה הזו היא שחשפה את ההיסטוריה הפרו־נאצית של האיש השנוי במחלוקת.

"יכולים למות, יכולים לשחק"

בחינת שורשיה של הגזענות הספורטיבית באמריקה מובילה אל המאה ה־19 ובמיוחד אל מחצית הראשונה של המאה ה־20, שבה נאבקו מיעוטים לקבל שביב של לגיטימציה.

האנק גרינברג היה היהודי הראשון לפרוץ גבולות במשחק הבייסבול, כאשר הפך לכוכבה של דטרויט טייגרס. "עיר המכוניות" התנהלה אז בצלמו ובדמותו של טייקון הרכב הנרי פורד - גזענית ואנטישמית. פורד אף היה תומך נלהב של היטלר, ולא היסס להביע את תמיכתו בצורר הגרמני בתקשורת האמריקנית.

שחקן הבייסבול היהודי האנק גרינברג // צילום: GettyImages

גרינברג עלה לכותרות העולמית כשהתחבט אם לשחק בערב ראש השנה וביום כיפור של שנת 1934. ההתלבטות - שכללה התייעצות עם רבנים וסערה תקשורתית גדולה - הפכה למוקד של האשמות אנטישמיות. לבסוף, החליט גרינברג, שבהמשך התנדב לצבא האמריקני ולחם בחזית בדרום־מזרח אסיה במלחמת העולם השנייה, לשחק בראש השנה ולשבות ביום כיפור.

למרות הקולות האנטישמיים שתקפו אותו, גרינברג הודה: "חשבתי שאני סבלתי, עד שפגשתי את ג'קי רובינסון". רובינסון היה השחקן השחור הראשון בהיסטוריה של ה־MLB (מייג'ור ליג בייסבול), ליגת הבייסבול הבכירה של אמריקה, ונחשב עד היום לאחד הסמלים הגדולים ולפורץ דרך בספורט האמריקני.

אחרי שהפך לתלמיד הראשון בהיסטוריה באוניברסיטת UCLA שזוכה בתעודות הוקרה בארבעה תחומי ספורט שונים, ולאחר שארה"ב הסתבכה במאורעות פרל הארבור, גויס רובינסון, כמו מרבית חבריו, לשירות צבאי. לאחר שחרורו הצטרף באופן רשמי ל"ליגת השחורים", ליגה שפעלה במשך 60 שנה בהפרדה מוחלטת מה־MLB. באותם ימים איש לא חשב ששחור יוכל לשחק בליגה אחרת.

אבל 38 אחוזי הצלחה בחבטות ב־47 משחקים ב"ליגה השחורה", תפסו את תשומת הלב של הברוקלין דודג'רס מהליגה "הלבנה". הדודג'רס ניצלו את עזיבתו של הקומישינר של הליגה, הגזען ושונא השחורים קנסאו לנדיס, ואת כניסתו לתפקיד של הפי צ'נדלר, שלא היסס להודיע: "אם הם (השחקנים השחורים) יכולים למות באוקינאווה, הם יכולים לשחק בייסבול באמריקה". הצהרתו של צ'נדלר היתה האישור שלו חיכה בראנץ' ריקי, המנהל והבעלים של הדודג'רס, כדי להחתים לראשונה שחקן אפרו־אמריקני בקבוצת MLB. בשנת 46 עלה ג'קי רובינסון לשחק בדודג'רס וסיים את העונה כשחקן הצעיר המצטיין של השנה.

אך דרכו של רובינסון אל ההצלחה היתה דרך חתחתים: בשנים שלאחר מכן יסבול רובינסון הקנטות כמעט בכל עיר שאליה יגיע לשחק הן מהקהל והן משחקנים יריבים. כשהגיע עם קבוצתו לשחק בערים שהיתה בהן הפרדה בין שחורים ללבנים, נאלץ לאכול ארוחת ערב ללא חברי קבוצתו, ואף לישון במלונות נפרדים.

כיום, האפרו־אמריקנים, הלטינים והאסיאתים הם שחקנים מובילים בליגת הבייסבול האמריקנית, ופוסטרים שלהם נתלים בכל בית במדינה.

סולידריות של מיעוטים

לפני כשבועיים מת, והוא בן 76, המתאגרף האמריקאי רובין קרטר, שהורשע על לא עוול בכפו ברצח והונצח בשירו של בוב דילן, "Hurricane". ב־1961 נלחם קרטר בקרב האיגרוף המקצועי הראשון שלו. הוא זכה להצלחה בזירה (משם כינויו "הוריקן"), וב־1964 כמעט היה לאלוף העולם במשקל בינוני.

אלא שבאותה שנה פורסמה כתבה שבה תואר קרטר כמי שתומך בזכותם של אזרחים שחורים לירות לעבר שוטרים אם הם נופלים קורבן לאלימות משטרתית. קרטר הכחיש את הדברים, אך לדבריו, מאז נרדף על ידי המשטרה. קריירת האיגרוף שלו נקטעה ביוני 1966, כאשר שני גברים נכנסו לבר בעיר פטרסון שבניו ג'רזי וירו למוות בשני גברים ובאישה. קרטר נעצר זמן קצר לאחר מכן, כשנסע במכוניתו עם חברו ג'ון ארטיס, בעקבות עדויות ראייה, שלפיהן הרוצחים היו שני גברים שחורים.

השניים שוחררו לאחר בדיקת פוליגרף ולאחר שהעדים לירי לא הצליחו לזהותם, אך נותרו חשודים במעשה. ב־1967 הורשעו ארטיס וקרטר ברצח ונידונו למאסרי עולם; ב־1974 חזרו בהם העדים מגרסתם, אך למרות זאת הורשעו השניים בשנית. רק ב־1988 בוטלו סופית האישומים על ידי בית משפט פדרלי, ונקבע כי ראיות שהיו מביאות לזיכוי השניים הועלמו על ידי התביעה. אחרי 21 שנה קרטר שוחרר מהכלא.

ככלל, האיגרוף האמריקני היה מאז ומעולם מקום שאליו התנקזה הגזענות, גם מכיוון שבתחילת המאה שעברה נשלט כמעט לחלוטין על ידי יהודים. מתאגרפים כמו ברני רוס או בני לאונרד חוו גזענות ואנטישמיות בזירה, מה שדירבן אותם עוד יותר להילחם - ביריבים ספורטיביים ובדעת הקהל הגזענית.

ממש כמו במוסיקת הג'ז, לקחו חלק מהיהודים את האפרו־אמריקנים תחת חסותם; ברני רוס, אחד המתאגרפים היהודים הגדולים בכל הזמנים, הגיע לאיגרוף לאחר שמשפחתו התפרקה בעקבות שוד שבו נרצח אביו על ידי פושעים אפרו־אמריקנים. ערב הקרב בינו לבין מתאגרף שחור בשם הנרי ארמסטרונג - על אליפות העולם - נשאל רוס במסיבת עיתונאים האם יש לקרב משמעות מיוחדת נוכח העובדה שאביו נרצח על ידי אפרו־אמריקנים. רוס זעם והורה לגרש את העיתונאי מהמקום, ארמסטרונג אף התייחס למקרה בהמשך הקריירה שלו כרגע מכונן בקריירה שלו ושל אלפי מתאגרפים שחורים.

אך בעוד ענפי הספורט בארה"ב הלכו ונפתחו לשחורים, המציאות, זו שמחוץ למקום שבו חובטים או בועטים בכדור, נשארה הרחק מאחור בפתיחותה. אלת'יאה גיבסון נולדה בשנת 1927 בחוות כותנה בדרום קרוליינה וגדלה בהארלם, שם מצאו אותה מגלי כישרונות כאשר זרקה כדורים אל קיר בטון. גיבסון היתה הטניסאית השחורה הראשונה שזכתה בטורנירי הגרנד סלאם היוקרתיים ווימבלדון ורולאן גארוס, בטורניר היחידות וגם בטורנירי הזוגות (שם זכתה בצוותא עם שחקנית יהודייה).

עם זאת, עד שנת 1950, גיבסון לא הורשתה להשתתף באליפות ארה"ב הפתוחה בשל היותה שחורה. באותה שנה שלחה אליס מארבל, טניסאית לבנה, מכתב למגזין טניס ובו פנתה להנהלת הטורניר בשאלה מדוע אינה מאפשרת לשחקנית שחורה להשתתף במשחקים. מאותו רגע הוסר מחסום הגזענות, גיבסון השתתפה בטורניר ואף זכתה בו. היא נותרה הטניסאית האפרו־אמריקנית היחידה לזכות בטורניר במשך שנים, עד להופעתן של האחיות וויליאמס.

הטניסאית אלת'יאה גיבסון // צילום: אי.אף.פי

באירופה המצב גרוע יותר

מאמצע המחצית השנייה של המאה ה־20 נעלמה הגזענות כמדיניות מהספורט האמריקני; התחושה היתה שהפלורליזם והאנושיות ניצחו. ובכל זאת, הדעות הקדומות והגזענות העמוקה הוכיחו כי השורשים לא נעקרו לחלוטין, ופניהן נחשפו באירועים נקודתיים.

בשנת 1997 התגלה לעולם כוכב הגולף האפרו־אמריקני טייגר וודס, אשר זכה בתחרות המאסטרס היוקרתית. לאחר אחת התחרויות, יריבו, פאזי זואילר, סיפר כי טפח על גבו של וודס, "אמרתי לו מזל טוב ושייהנה, ושלא יגיש עוף מטוגן בשנה הבאה או שעועית או מה שהם לא מגישים" - בהתייחסו למסורת שלפיה האלוף של השנה הקודמת מתכנן את הארוחה המסורתית בעונה שלאחר מכן. בשנה שעברה הטיח בוודס יריב אחר: "אנחנו נראה אותו במסעדה מדי לילה, יגישו שם עוף מטוגן";

במהלך שנות ה־90 הוציא משפטו של כוכב הפוטבול או.ג'יי סימפסון אף הוא שלדים גזעניים מהארון - כשסקרים לאומיים הוכיחו שרוב האפרו־אמריקנים במדינה סבורים שלא רצח את גרושתו ניקול בראון ומאהבה רונלד גולדמן, ואילו רוב הלבנים סברו בדיוק את ההפך. גם בספורט החורף קיים קונפליקט גזעי עמוק, בהיותו ספורט "לבן" מאוד. שוני דיוויס, ספורטאי אפרו־אמריקני ומטובי המחליקים על הקרח, התוודה לא אחת על קשייו הרבים להתחרות בענף שרובו ככולו חד־גזעי.

התגובה המהירה של החברה האמריקנית ושל הנהלת האן.בי.אי לפרשת סטרלינג לא מותירה ספק מדוע ארה"ב עדיין מתקדמת שנות אור בטיפול בגזענות במגרשים לעומת מקומות אחרים. הנשיא אובאמה כינה השבוע את סטרלינג "גזען"; מג'יק ג'ונסון, שסטרלינג עלב גם בו, הודיע שהוא שוקל לקנות את הקבוצה מידיו; הספונסרים של הקליפרס הודיעו על נטישה המונית. ובכל זאת - אף אחד לא מוכן לשים כסף שמקרה דומה לא יתרחש בעתיד.

במקביל לפרשה של סטרלינג, בקצה השני של העולם, נזרקה בננה לכיוונו של דני אלבס, שחקן הכדורגל הברזילאי של ברצלונה, על ידי אוהדי הקבוצה היריבה ויאריאל, תופעה מוכרת בליגה הספרדית בכדורגל שמובילה בגזענות במערב אירופה. כדורגלנים מכל העולם החליטו להצטלם עם בננה כאות מחאה, אך הרשויות הספרדיות לא מצליחות באמת להתמודד עם התופעה.

בישראל, מאמנה של מכבי ת"א, פיני גרשון, נתפס בעבר באמירה גזענית כאשר בשנת 2001 הירצה בפני קציני צה"ל: "גם בין השחורים יש צבעים. יש שחור ויש מוקה. אני לא צוחק, המוקה הם יותר חכמים. בדרך כלל השחורים הכהים הם מהרחוב". גרשון המשיך לשמש מאמן וכיום הוא פרשן הכדורסל הבכיר של ערוץ הספורט וערוץ 10.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו