ג'וני דפ מגיש את ההופעה הכי מונוטונית, הכי רדומה, והכי חסרת שמחת חיים בקריירה הארוכה והעשירה שלו ב"התעלות" - מותחן מד"ב טרחני ונטול כל השראה שעוסק בסכנות הטמונות בטכנולוגיה.
דפ מגלם את ד"ר וויל קסטר - מדען גאון ונערץ שמפתח מחשב־על שיכול לחשוב בכוחות עצמו. לאחר שקבוצה אנטי־טכנולוגית רדיקלית מנסה להתנקש בחייו, אשתו (רבקה הול) מחליטה להעלות את תודעתו למערכת המשוכללת והחדשנית שבנו יחדיו, וכך להציל את חייו (באופן חלקי, לפחות).
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אך האם הגירסה הממוחשבת של קסטר עדיין מייצגת אותו? או שאולי האנושיות שלו נבלעה בין כל שורות הקוד והפיקסלים ופינתה את מקומה לישות אחרת, מסוכנת בהרבה? בתחילה, העניין לא לגמרי ברור. אבל לאחר שמחשב־העל מתחיל לבנות בסיס סודי במדבר ולרקום כל מיני מהלכים מהפכניים שובבים, כולם מבינים שיש לנתק אותו מהחשמל בטרם יהיה מאוחר מדי. איכשהו יוצא שהרבה יותר מסובך לעשות את זה ממה שזה נשמע.
את "התעלות" ביים וולי פיסטר - הצלם הקבוע של כריסטופר נולאן (שגם זכה באוסקר עבור עבודתו ב"התחלה") - ועל פי התוצאה המשמימה וחסרת המומנטום שיצאה תחת ידיו, לא הייתי ממליץ לו למהר ולעזוב את ה־day job שלו. הסרט מתנהל בעצלתיים, ללא מיליגרם של מתח ובלי לשלוף אפילו שפן אחד לרפואה. בנוסף, למרות שיותר ממאה מיליון דולר הושקעו בהפקתו, גם לא תמצאו בו שום מימד של ספקטקל. במקום זאת, במשך רוב רובו של הזמן, דמויות המשנה שמקיפות את צמד המדענים (ושמגלמים שחקנים ראויים כגון פול בטאני, מורגן פרימן, קייט מארה וקיליאן מרפי) פשוט מתבוננות ממרחק ובדאגה פסיבית במעלליו הלא מאוד דרמטיים של קסטר, ומבטאות את חששן מפני ההשלכות הרות הגורל של מעללים אלה. אך לרגע אין תחושה שמשהו באמת מונח על הכף. ומכיוון שהצופים כבר יודעים כיצד הסיפור יסתיים (הודות לכך שהסרט מואיל בטובו להתחיל מהסוף), לא ממש ברור איך החששות האלה אמורים בדיוק להטריד את מנוחתנו.
רעיון דומה לזה של "התעלות" עמד גם במרכזו של "היא", הדרמה הרומנטית המקסימה של ספייק ג'ונז שיצאה למסכים לפני כמה חודשים. אלא שאצל ג'ונז, הקונספט של ישות בעלת אינטליגנציית־על - מערכת הפעלה שדיברה בקולה של סקרלט ג'והנסון, במקרה זה - פותח לכיוונים מקוריים ויצירתיים בהרבה. הנחת העבודה של ג'ונז לא היתה אפוקליפטית, כי אם סקרנית וחוקרת, והגישה לנושא איפשרה נגיעה ממושכת בממד האנושי והרגשי של הסוגיה. ב"התעלות", לעומת זאת, שהיה יכול גם להיקרא בקלות "הוא" (או "מכסח הדשא 2", אם בא לכם להיות נוסטלגיים), אין כל רגש, ואין זכר לסימני חיים אנושיים. סרטו של פיסטר אמנם עושה שימוש בהרבה מילים מפוצצות (סינגולריות! ננו־טכנולוגיה!), אבל הוא אינו מצליח ללוש מהן יצירה בעלת נפח או עניין. ובטוח שהוא שאינו מצליח לגרום לצופיו להתבונן בחייהם, ו/או בטכנולוגיה שמשעבדת אותם, מזווית חדשה.
"התעלות" ("Transcendence"), במאי: וולי פיסטר. ארה"ב 2014
ספיידי גונזלס
שנתיים בלבד לאחר שסידרת איש העכביש אותחלה מבראשית עם במאי צעיר (מארק ווב) וכוכב רענן (אנדרו גארפילד), "ספיידרמן המופלא 2" ממהר להשיב את הסידרה המצליחה לדחיסות המוגזמת שאפיינה את "ספיידרמן 3" מ־2007.
מצד אחד, עומס היתר מניב יצירת קומיקס מבולבלת, מבולגנת והיפר־אקטיבית שסובלת מיותר מדי קווי עלילה, מיותר מדי נבלים, מיותר מדי בדיחות קרש ומיותר מדי הסחות דעת. מצד שני, התוצאה הביזארית והאקסצנטרית פשוט מרתקת בגוזמתה ובחוסר האלגנטיות שלה, וכוללת כמה וכמה רגעים שצריך לראות כדי להאמין.
סיפור האהבה הנוירוטי והמאוד מילולי של פיטר פארקר וגוון סטייסי (אמה סטון), למשל, שממשיך מהמקום שבו הוא עצר בסרט הקודם, נראה הפעם כאילו נלקח היישר מתוך דרמת נעורים של ג'ון יוז, קומפלט עם סצנת שיא שמזכירה ברוחה את סצנת ה־Boom-Box המפורסמת מ"Say Anything" של קמרון קרואו. סיפורו הילדותי של מקס דילון (ג'יימי פוקס), לעומת זאת, שהופך במהלך הסרט לנבל־העל אלקטרו, יריבו העיקרי של ספיידרמן, מתהדר ברדידות ובטון הקריקטוריסטי שאפיינו את דמותו של ג'ים קארי ב"באטמן לנצח" של ג'ואל שומאכר.
.jpg)
אנדרו גארפילד ב"ספיידרמן המופלא 2"
תוסיפו לאלה את קו העלילה הדרמטי־אבסורדי של הארי אוסבורן (תאומו הרוחני של דיקפריו, דיין דיהאן), המיליארדר הצעיר שזקוק לדמו של ספיידי כדי להישאר בחיים (איזה צירוף מקרים!); את הגילויים החדשים והמגוחכים לחלוטין שפיטר חושף בהקשר של הוריו המתים (שימו לב באיזה נונשלנט הוא מאתר את המעבדה התת־קרקעית הסודית של אביו ריצ'רד); את סצנות הפעולה הקצביות ועתירות ההרס (שיותר ממצדיקות צפייה בתלת־מימד); את סצנות ההתעופפות עוצרות הנשימה (ספיידי מעולם לא נראה טוב יותר במעופו); את הגרנד פינאלה ההיפר־טרגי (הכינו את הממחטות); ואת הנגיעות הקטנות והמשונות שצצות בשולי הדברים (למשל הופעת האורח הקאמפית והמאוד לא קשורה של מרטון קסוקס כד"ר קפקא המרושע) - ותקבלו בלוקבאסטר בומבסטי ומופרע למדי שאינו מאמין במידתיות ושאינו לוקח שבויים. נכון, לא כל הניסיונות שמבצע הסרט מוצלחים, וחלקם אפילו עשויים לגרום לכם לתפוס את הראש בתדהמה (דוגמת הסצנה ההזויה שבה ילד צעיר בחליפת ספיידרמן חומק מזרועותיה של אמו כדי להתייצב מול נבל־העל Rhino). אבל לפחות הוא לא מפחד לנסות.
"ספיידרמן המדהים 2" לא ממש עורר בי תיאבון לקראת המשך הרפתקאותיו של ספיידי. וההצהרות של מפיקי הסרט בדבר שורה לא נגמרת של ספין־אופים שיעסקו בנבלים הקלאסיים של איש העכביש (בין השאר Venom וד"ר אוקטופוס) בעיקר נראות לי כמו דרך בטוחה להמאיס אותו על מעריציו מהר מהמתוכנן. אך על דבר אחד אין ויכוח: הסרט החדש מוצלח בהרבה מקודמו (שבעיקר עורר געגועים לסם ריימי וטובי מגווייר). הוא גדול יותר, הוא מטופש יותר, והכי חשוב, הוא מהנה יותר. אם הייתי בן שמונה, סביר להניח שהייתי יוצא ממנו עם חיוך דבילי וסחרחורת.
"ספיידרמן המופלא 2" ("The Amazing Spiderman 2"), במאי: מארק ווב. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
