"כנפי המקרה הן שהביאו אותי לעולם, כמו כל אחד אחר. גם במקרה שלי אפשר להתחיל בכל נקודה במסלול צירופי המקרים, שהוּלדתי בקצה שלו"
(עמיקם רוטמן, מתוך "אלה החיים", בהוצאת "עולם חדש")
ביום שבו נפגשנו השמיים צרחו בקולי קולות, והיה ברור שבגשם כזה הדרך מלוטם לתל אביב תזמן לעמיקם רוטמן פקקים ארוכים. לרגע חשבתי להתקשר להגיד לו שלא יבוא, שאני אשאל את השאלות בכתובים והוא יענה לי את שבחר לספר ב"אלה החיים", הספר שיצא לאור בפברואר האחרון. ספר שמתחיל כשהוא פורס מפה צבעונית על שולחן המטבח בבית אמו שנפטרה, להניח בחיקה חפצים וזיכרונות, ומסתיים כשהוא קושר את כל אלה לצרור "כמו מר כהן, שהיה עוטף את הכביסה".
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ספר זיכרונות המורכב מרצף של סיפורים קצרים ומענגים, חפים מפטפטנות, המציעים קורס מזורז בעיתונות אמיתית, ואין דמות מחייו של רוטמן שלא מלמדת משהו על תולדות הארץ הזו, אין אירוע חדשותי שלא מגלה עוד פיסה מחייו של המספר או ממה שמתרוצץ אצלו בראש, ובכל פעם שמזדמנים לתוך חלום שחלם יוצאים ממנו עם שריטה קטנה ועוד פרט או שניים מהביוגרפיה של המספר.
רוטמן בטח גם היה מחבב סוג כזה של ראיון, אבל אני הייתי מפספסת את המבוכה האצורה בגוף של האיש, את חריפות השכל הטבועה בעיניים יפות, את חיתוך הדיבור הביישני, שלא היה אפשר לזהות דרך המיקרופון ברדיו, את הצחוק שמנגן אצלו בין המילים. שאלתי אותו אם הוא משועשע או שזו שמחת הזיכרון, שמחת הגעגוע, שמחייכת אותו ככה כל הזמן, והוא אמר "שמחת הגעגוע בהחלט", והפנים שלו הרצינו, ממש כמו בסיפורים שלו שמחפשים לצחוק איפה שהכי מעצבן ואין בהם רגעי צהלה בלי איזו צביטה קטנה.
"אני אוהב להתגעגע, כמו שאפשר גם לראות בספר. אני גם חושב שיש לְמה. אני מדבר לדור שלי, לדור של ימי הרדיו ומוכרי הקרח. אומרים 'הימים היפים'. אני כותב שהם לא היו כל כך יפים, אבל הם בהחלט היו אחרים והם נעלמו, במהירות. בדור אחד. זה מדהים. זה עולם אחר, זו ארץ אחרת".
באותיות שלו כתב את כל הספר, ביד, ואחת לשבוע, בכל יום שלישי, הגיעה קלדנית להעלות אותן על מחשב. הביקורים שלה הם גם שסיפקו לו מסגרת זמנים לעמוד בה. חישוקי הזמן הם מצרך יקר לכותבים, והוא מעולם לא נמנה עם הכותבים מהר. "לכתוב ספר נראה בעיניי יומרה אדירה", הוא אומר והביישנות עולה בקולו, "כי אני לא מבין איך אדם קם בבוקר, אומר 'אני סופר', וכותב. אני מבין איך הוא אומר, 'מחר בבוקר יש לי תוכנית בשמונה, אני צריך להכין משהו'".
חשבתי על זה שאולי העבודה שלך ברדיו שיכללה את היכולת שלך לתאר כל כך הרבה דברים בכל כך מעט מילים.
"ברדיו המסרים הם מצומצמים, וזה מחייב שפה מאוד מקוצצת, מקוצרת, נקייה ממליצות. אחד התרגילים שהייתי עושה לתלמידים שלי בסדנאות רדיו היה לתאר את החדר בלי מילות תואר כמו יפה, גדול, מרוּוח - אלא רק דרך הפרטים, וכפי שאת יודעת אלוהים מצוי בפרטים וגם בתיאורים. גם בספר ביקשתי להתמקד בפרטים, לפעמים עד דקויות".
וזה עובד. קראתי והרגשתי איך הדמיון שלך מזמן את שלי להיכנס פנימה. איך בכמה מילים אתה מצליח להעביר לי את הבית של אמא שלך, את הריח, איך נראה עץ הצפצפה שאבא שלך היה נושף עליו עשן סיגריות, ואיך נראית הבחורה שסיפרה לך שהיא בתולה. הרבה חוויה תמורת מעט מלל. זה מרשים.
"זו עבודה שחורה. אני זוכר איך בעיתון 'חדשות' היינו רואים את דן בן אמוץ כותב ומוחק, כותב ומוחק, והוא הרי היה כאילו אמן של ספונטניות ושל דיבור בלתי מבוקר. הוא אמר שהמחיקה היא חלק גדול מהכתיבה. ואת זה יודע היטב כל מי שכותב".
שרבוטים של זוג נעליים
שלוש שנים עבד עמיקם רוטמן ב"חדשות", ריכז את הסיפורים הקטנים שליוו את עמודי החדשות, מאירים את יכולת המספר במקומות שבהם אין סיפור גדול. מתעקשים להסיט את האקטואליה מהדרכים הראשיות שאליהן היא מורגלת, לפגוש אותה בדרכים הצדדיות, בפרטים היום־יומיים.
"הוא לא היה מאלה שרעבים לסקופ", אומר עליו רינו צרור, ממקימי "חדשות" ומבכירי עורכיו. "הוא טרובדור. מספר סיפורים מהמוכשרים שהיו פה. הוא ראש, זווית ראייה, ואין כמוהו יודע לספר. גם ברדיו הוא היה בדיוק אותו דבר. זה הבחור. גם מענג וגם צובט. יודע לשרוט. כותב עגול, אבל הראייה שלו לא כזאת. היא נוקבת".
עם שאול אברון הוא חלק אותו החדר, ובקלות אני יכולה לדמיין את שניהם בתוך עשן של סיגריות, מחזיקים את העט, קמים ושוב מתיישבים, הוא שותה בירה אחת, שאול חמש, מחכים לפתיח הנכון שיבוא, זה שאיתו אפשר להמשיך הלאה.
לא רק אותיות מבקש לעצמו העט של עמיקם. גם ציורים קטנים שעלו על דעתו משובצים בתוך הספר, נשיקות מהנוף של לוטם, יישוב גלילי שאליו עבר לפני תשע שנים. שרבוטים של זוג נעליים, שעון יד ומקלט רדיו ישן, אולי זה שעמד בסלון של ברכה ומאיר רוטמן, רדיו מתוצרת "פאי" שניצב בחדר המגורים ובסיבוב כפתור ימינה היתה נשמעת הנקישה, עוד רגע ויתחמם המכשיר, יתיך את הנעשה בבית לנעשה בחוץ. קופסת עץ, שהעירה בילד תשוקה גדולה להיכנס לתוכה.
בסוף שנות השישים, באוטובוס בין ירושלים לתל אביב, רוטמן היה סטודנט למדעי המדינה כשהקשיב ברדיו ליצחק רועה מגיש משדר אקטואליה. "הוא לא הכריז, הוא דיבר, ואני החלטתי שככה אני רוצה".
הוא קרא בעיתון שדרושים מועמדים לקורס כתבים של רשות השידור. בפנייה ביקש להיות כתב צבאי. בקיץ ההוא כבר סיים את הקורס, שהועבר בבית של טיכו רופא העיניים.
רוטמן. "אני ברנדייס. רוטמן הוא שם פיקטיבי". צילום: קובי קלמנוביץ'
בהתחלה הירשו לו לשבת בישיבות שבהן דנו בנושאים שיגיעו לשידור. היה מותר לו להזמין כוס חד־פעמית של קפה או תה מהמזנון, הירשו לו להתקשר לאלימלך רם, כתבנו בוושינגטון, ולהקליט את הדיווח שלו. היה יושב שעות במערכת בתל אביב, בטח מילא דפים בשרבוטים ומאפרות בבדלים, מחכה שמשהו יקרה.
ואז מייקל רוהאן ניסה לשרוף את מסגד אל־אקצא, חיפשו את מי להקפיץ, ומצאו רק את רוטמן, הבחור הצעיר שעובד לפי שוברי תשלום. הוא כבר עמד לצאת כשהגיע כתב ותיק ממנו בכמה חודשים, רוני דניאל שמו, והציעו לרוטמן שיתלווה אליו וילמד. זה היה יותר מדי. הוא הודיע שלמד כבר מספיק והלך הביתה לשנה. רק שאז פרצה הטלוויזיה, ויצחק רועה ביקש שישוב.
בחסות המיקרופון היה בגינוסר כשהודיעו על מותו של יגאל אלון. חבר המשק סיפר לו על פייקוביץ' הזקן, האבא של יגאל, שהבחין פעם בילד שעקר נטע רך של עץ צפצפה וסטר לו, ואיך הדבר הגיע לאסיפת הקיבוץ.
בחסות המיקרופון היה עם שמעון פרס באולפן יום לפני הבחירות של 81', שעה לפני שדודו טופז עלה על הבמה בכיכר מלכי ישראל וקרא למצביעי הליכוד צ'חצ'חים. שולמית אלוני אמרה לו, כששאל אותה משהו, שהיא רואה שלא נוח לו בעניבה, והיא צדקה, רוטמן לא איש של עניבות, ושלא כמו משה חובב, שהיה מגיע בחליפה ועניבה להקריא את החדשות, הרגיש שהוא נחנק. פנחס שדה הכין לו כוס תה, עמוס עוז טרק לו את הדלת כי שאל אותו על ג'יין פונדה, יהודה עמיחי הראה לו שבר שיש ממצבה נשכחת. ובמשך השנים דבקה בו תחושת העוצמה המדומה של מי שאוחז במיקרופון וחושב: "זה אני".
דווקא יש בך משהו מאוד לא מרוכז בעצמו. בטח לא כמספר.
"זה לאו דווקא בגלל אלטרואיזם. גם כשאתה כותב על אחרים, אתה כותב על עצמך. גם בראיונות שעשיתי ברדיו השתדלתי לא להגיד 'אבל אני'. יש הרבה מראיינים, בטח היום, שמוכרחים להגיד 'אני'. אין צורך. אתה פה מעצם זה שאתה הבאת אותו ושאתה שאלת אותו את השאלה והוא דיבר. תן לו. הוא זה אתה. כשם שהראיון הזה הוא את. במה שאת תבחרי לשאול".
"לא רק ילדים אוהבים סיפור"
המשכורת של הרדיו מעולם לא הספיקה לבדה. שנים הוא עשה לצידה דברים נוספים: כתב תסריטים, כתב לעיתונים, לימד רדיו במכללות. לימד שהמראיין הראשון היה אלוהים, אפילו שלא יכול היה לשמש מודל למראיינים שבאו אחריו. כלל ברזל בראיון, כותב רוטמן, הוא לא לשאול יותר מדבר אחד בכל שאלה, ואלוהים שואל "מי הגיד לך כי עירום אתה, המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת". אבל אנחנו לא אלוהים, הסביר, מדגיש שהתכונה החשובה ביותר לכל מראיין היא הסקרנות. מעולם לא נהג להכין את המרואיין ולא לערוך ראיון מקדים. העדיף את סרבול הגישוש על פני אובדן הספונטניות.
היתה לו אפשרות לבחור בטלוויזיה, הוא גם הגיח אליה כמה פעמים. האיש שתמיד הפריע לו שאיש לא מתעניין בפריפריה, ערך והגיש את מהדורת החדשות הראשונה של הטלוויזיה ששידרה מראשון לציון, אבל היה ברור לו שהוא רוצה רדיו. בגלל הגבולות הרחבים שהוא מאפשר, בגלל שלא נדרשים צוותים גדולים ותקציבי ענק להביא סיפור, בגלל שאין צורך לחדש כל הזמן, בגלל שלא צריך להתעסק במראה על חשבון הסיפור. והוא הרי אחד שחדוות המספר היא שהניעה אותו יותר מכל דבר אחר, לספר נכון את הסיפור.
"כולנו אוהבים לשמוע סיפורים, לא רק ילדים בלילה. נסעתי פעם עד אחרי דימונה בגלל סכסוך של שני שבטים בדואיים, פלחים ורועי צאן, ושאלו אותי את מי זה מעניין, שני שבטים בחולות אחרי דימונה. אבל זה סיפור ששווה לספר אותו. זה מעניין אותי יותר מאשר להקליט את הגבורה. ורדיו גם נותן אפשרות לבטא את הסיפור בקולך".
ארבעים שנה הוא ביטא את עצמו ברדיו. כתב, עורך ומפיק יומני חדשות, מגיש היומן "בחצי היום", מגיש "שעה קטנה", תוכנית של מעקב אחרי אירועים והקלטות בשטח, שדר מבזקי חדשות בגלי צה"ל, מגיש ועורך "אור ראשון", תוכנית סקירת העיתונים בבוקר. התוכנית האחרונה שערך נקראה, כשמו של הספר, "אלה החיים", ובה היה משדר שיחה שלו עם עצמו כראיון ערוך מהאולפן ומטלפון, פורמט חדשני שהחל במקרה.
"זה היה אחרי סיפור המרמרה, והיה צריך להגיע לאולפן מרואיין שיציע הסבר לתמונות הקשות על האונייה. הוא לא הגיע, אבל היה ברור לי מה הוא הולך להגיד, 'הקם להורגך' וכל זה. הגעתי לאולפן, הקלטתי את כל השאלות, ויצאתי מהאולפן אל הטלפון. אמרתי את כל התשובות, בלי לנסות לעוות את הקול או להסתיר, אלא מתוך כוונה ליצור ראיון שיש בו עימות, 'אתה לא תגיד לי' ו'תן לי לסיים את השאלה!'
"אחר כך הגיעו תגובות. היה מאזין אחד שהתקשר, אמר שדווקא שאלתי יופי של שאלות, אבל מי זה האידיוט שענה לי?"
באמצע 2011 הודיע על פרישה. בתקשורת ביכו את לכתו, דיברו על אובדן הנשמה היתרה, על הקול הייחודי, ועל זה שהליכתו מסמלת את ההידרדרות של עולם התקשורת.
"הרגשתי שמספיק. היתה הצעה לפרישה מוקדמת שנראתה לי סבירה, ולא רציתי למשוך את זה. גם הרגשתי שצריך לעשות נקודה. יכולתי להמשיך עוד כמה שנים, אבל זה לא היה משמעותי. הרגשתי שעשיתי ברדיו כל מה שרציתי".
אין קשר בין ההחלטה שלך לעזוב לבין המצב ברשות השידור?
"היתה לי תחושת מיצוי. לא רוצה לדבר על המצב של הרשות, אבל זה לא נעשה יותר טוב".
למה אתה לא רוצה?
"כי אהבתי את השנים שלי שם. אין לי עניין לזרוק אבנים לבאר. אלה באמת היו שנים יפות. ימי הרדיו".
ובכל זאת, מה לדעתך הקלקול הראשי שם?
"יותר מהכל - המעורבות של הפוליטיקאים. היא תמיד היתה ברשות השידור, אי אפשר להתעלם מזה. בכל גוני הקשת. בכל פעם זה השתנה בהתאם למי שבשלטון. אבל זה לא היה בצורה כל כך בוטה ומנותקת מהפן המקצועי. היום זה מהמקפצה".
גם המרחק הגיאוגרפי עשה את שלו. עברו תשע שנים מאז שהוא ומאיה, אשתו השנייה, החליטו לעבור לחיות בגליל, פתחו בו צימרים ומסעדה קטנה, והוא התעייף מהדרך, שעה וחצי דרך כביש שש. "מאיה היא המנוע", הוא אומר. "המסעדה, המעבר ללוטם, אפילו הספר - הכל היא. היא שכרה לי שם חדר ואמרה לי, 'שב תכתוב'. וזה לקח זמן, אבל זה היה מחייב, כי יש חדר".
בין אנוש לעמיקם
ארבעה ילדים יש לעמיקם רוטמן. מאיר, שקרוי על שם אבא שלו והוא קצין במשטרה, נעמה שעובדת בסיעוד, שניהם ילדים מנישואיו הראשונים לפועה. מהנישואים למאיה נולדו יונתן, שהחודש מתגייס לצבא, ואלה, תלמידה בי"א.
סבא שלו עזב את הגליל להרצליה אחרי שהתייאש מלהצמיח חיטה על אדמת טרשים או להחזיק רפת עם פרות שיישארו בחיים. על מצבתו נכתב: "בן משפחת האדמה. איש דור החלוצים". והוא כמו אביו וכמו הבאים אחריו נולד ונקבר עם שם משפחה מזויף. "אני ברנדייס", כותב עמיקם. "רוטמן הוא שם פיקטיבי, שנועד לקנות זהות של בנים יחידים וכך לשחרר אותם מחובת הגיוס לצבאו של הצאר ניקולאי".
אבא שלו היה פועל בניין, כי האמין בבניית הארץ, את אמו הכיר בפרדס, "אנשי הגשם", הוא קורא להם. צנועי הליכות, שהירשו לעצמם לעלות על מונית רק כשירד גשם. כשעמיקם נולד, אבא שלו רצה לקרוא לו אנוש, "אבל הדוד אליהו אמר שלעת ההיא ראוי יותר שם לאומי, ואבא השתכנע".
אבא הוא שנטע באוזניו של הילד את העברית ונפטר כשעמיקם היה בן עשרים. "המשפחה של אבא היתה מהחיטינים, אלה שהגיעו כפליטים מהגליל להרצליה שהיתה אז מושבה קטנה, ושכנו בשוליים, באזור של הביצות. כולם הכירו את כולם. אחר כך עברו לנווה עמל". ארבעים שנה חיה אמו ברכה לבדה, שומרת אמונים למאיר שלה שמיהר להיפרד.
באהבה רבה אתה בא לכתיבה על אמא שלך. לא כמו ילד שבא חשבון עם אמא שלא חיבקה.
"בטח, כי זו אהבה מאוחרת. אתה צריך לקוות שכל מי שיש לו אמא יראה לה שהוא אוהב אותה יותר ממה שאני הראיתי. כי כל מי שיש לו אמא הרי יאמר לה בדיעבד 'אני אוהב אותך'. יגיד לעצמו שבעצם הגיע לה יותר. אני מעולם לא אמרתי לאמא שלי שאני אוהב אותה. היא גם היתה נופלת לרצפה אילו אמרתי לה. אצלנו לא דיברו על אהבה. אהבה זה היה לברר אם אכלת, ללבוש סוודר ובעיקר לדאוג", הוא אומר, ואני שולחת מבט אל הכורסה בסלון, שם יושבת אמא שלי, צופה בטלוויזיה, ואני שוב מצטערת כל כך שהיא כבר לא שומעת טוב.
את הבית בהרצליה עזב עמיקם כשהיה בן 16, הלך לקיבוץ שריד, והתגייס. רצה להיות בלהקה צבאית, אבל קצין המיונים הודיע לו שהוא יבדר את החניכים בקורס חי"ר. והוא הלך, התאהב בצבא והמשיך לקצונה.
"הייתי בדור שבו אהבו להדגיש את הפאסון הצבאי וגם חתמתי קבע, כי אהבתי את הצבא, את המדים, לצעוד בראש מחלקה. הייתי מה שקוראים היום מורעל".
כשאני שואלת על הפחד במלחמה, הוא אומר שכשאתה בתוך זה, אתה חלק ממכונה. עושה דברים מכוחה של האינרציה. אבל כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה לדמיין אותו חלק מאיזושהי מכונה, אפילו זו המנוסה של צבא הגנה לישראל.
ובבקשה, לפני שאתה הולך, תגיד לי רק אם אתה חושב שיהיה טוב.
"עיזבי. פעם הייתי אופטימי. סוציאליסט נלהב וכל זה. היום אני פסימי. לא כדאי לדבר. לפעמים נבואות מגשימות את עצמן. אם אתה אומר יהיה רע, אתה גם לא עושה משהו בשביל לשנות את זה, בשביל לעשות שיהיה יותר טוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו