חורבן הבית של משפחת בר־חי

"חבקי אותי, אחותי. חבקי אותי חזק. זה החיבוק האחרון שלנו". 

בידיים רועדות ובלב קפוא מפחד נצמד מעיין בן השבע לאחותו אחינועם, הקטנה ממנו בשנתיים. דקות ארוכות שכבו הילדים הקטנים על הרצפה הקרה בקומה השנייה, נמלטים משצף המים שמילא את הבית שלהם בבת חפר בעוצמה מפלצתית ואיים להטביע אותו. הם צרחו עד לב השמיים, מתקשים לעצור את האימה שאחזה בהם. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

עשרה חודשים אחרי, הדס (44) ועופר בר־חי (52), ההורים של מעיין ואחינועם, יושבים על הרצפה בבית בבת חפר. השיפוץ עדיין לא הושלם. עופר מכין לנו קפה שחור בעזרת גזייה קטנה. עשרה חודשים אחרי, חשמל עדיין אין כאן.

לפתע נפתחות ארובות השמיים, וגשם עז ניתך בחוץ. "עופר - הקרטונים, הקרשים, תביא אותם מהר למטבח! תכסה, תכסה!" זועקת הדס, והם נכנסים לאטרף. "שימי את זה כאן. רק חסר לנו שגם המטבח הזה ילך", מאיץ עופר. הם יוצאים לחצר, מביאים קרשים, שמיכות וקרטונים, ומניחים כמעט בהיסטריה על כל פינה במטבח שזה עתה סיימו להתקין.

"די, החורף מגיע, הסיוט שלנו חוזר", אומרת הדס בייאוש. "קרסנו. נפשית, פיזית, אין לנו כוח יותר למלחמות האלה מול כל העולם, הביורוקרטיה ואטימות הלב, בעיקר של חברת הביטוח. הדבר היחיד שמחזיק אותנו הוא שלושת הילדים. הם יזכו להתחבק כאן שוב, ליד גן המשחקים שלהם, בחדר שהכירו. הם יחזרו לשפיות, ולחיים הרגילים שהיו להם".

משפחת בר־חי איבדה הכל בחורף הקודם. ב־8 בינואר, בערב קר מאוד, השתנו החיים שלהם באחת. נחשול אדיר של מים - למעשה, מי ביוב ובוצה - זרם בקצב רצחני דרך חומת ההפרדה שקרסה והציף הכל. הרחובות הסמוכים לבית הפכו לאגם אחד גדול, עשרות מכוניות הוטבעו בהן, הבתים הוצפו עד גובה מטר וחצי לפחות.

הבית המוצף לקח הכל. הם מצאו את עצמם ללא בגדים, ללא תחתונים וגרביים, ללא תמונות ומזכרות. מכשירי החשמל נהרסו, וגם שלל רהיטי העץ המיוחדים שהביאו מכל העולם, המיטות, הצעצועים. עופר אומר שיותר מהכל הם איבדו את עצמם, את החיוך ואת שמחת החיים. אחרי התלאות הפיזיות והנפשיות שעברו בשנה האחרונה מול כל הגורמים והרשויות "שהפקירו אותנו לגורלנו", איבדו את האמון בבני האדם. היום הם במלחמה יום־יומית אחת גדולה - על הבית, על ההישרדות האישית, על החיים. 

"זה קרה בסביבות שמונה ורבע בערב", מספרת הדס. "בדיוק חזרתי ממסיבה עם מעיין ואחינועם ועופר היה עם מתן אור, שהיה אז בן שנה. אמרנו שלום ומה נשמע, ועופר יצא לפגישה. אני נשארתי עם הילדים".

"הייתי היסטרית"

היא מפסיקה לדבר, שותקת שניות ארוכות ופורצת בבכי. "אני רק מתחילה לדבר על זה ואני לא מצליחה לשלוט ברגשות שלי", היא כמעט מתנצלת.

"רגע לפני שנכנסתי הביתה, משהו לא נראה לי בריח שיצא מהרחוב. ריח חריף של ביוב. התקשרתי למוקד של המועצה וביקשתי שיבואו, כי יש סתימה של הביוב. הייתי היסטרית. אמרו לי שזה יטופל מייד. זה היה לפני השיטפון הענק, ואני כבר הרגשתי משהו.

"ישבנו בסלון, ופתאום מעיין אומר לי, 'אמא, יש איזה רעש של מים לא טובים'. אמרתי לו: 'עזוב, זה מתן אור משחק עם הכוס עם הקשית'. הוא התעקש. 'זה רעש אחר. זה רעש אחר'.

"ואז זה הגיע. נחשולים של ביוב, של בוץ שחור, שפרצו מכל מקום. צרחתי 'הצילו!' לא הבנתי בכלל מה זה. תפסתי את התינוק שלי ואת שני הילדים האחרים שלי, וטסתי איתם באמוק לקומה השנייה. הייתי בטוחה שזה הסוף, שהמים יגיעו למעלה ויציפו אותנו למוות. החשמל נפל מייד, היה חושך מצרים. פחד אלוהים.

"סגרתי את הילדים בקומה השנייה ושמתי שמיכות וכריות ופופים בקצה המדרגות, כדי לחסום את המים. ואז שמעתי את מעיין אומר לאחינועם: 'חבקי אותי, אחותי. חבקי חזק. זה החיבוק האחרון שלנו'. הסתכלתי עליהם, ופתאום משהו בי נכנס לטירוף של הישרדות. הבנתי שאני חייבת להתחיל לתפקד. חזרתי לימים שהייתי קצינה בצבא. נתתי להם פקודות - 'תשכבו כאן במסדרון', 'לא לזוז ימינה ושמאלה, אני יוצאת לצעוק במרפסת'. יצאתי החוצה עם מתן אור, היה קור כלבים וגשם כבד, וצרחתי לעזרה. אף אחד לא ענה.

"היה רעש מטורף מלמטה, כל רגע בום, בום, בום. עוד משהו נחבט, נהרס, נשטף מהגלים. רעדתי מקור ומפחד, פחד מוות אמיתי. התחלתי לחשוב מה לעזאזל אני עושה, את מי אני מצילה ראשון מבין הילדים כשהמים עולים לקומה השנייה, הם הרי לא יודעים לשחות! ואיך בכלל מקבלים החלטה כזאת, את מי להציל קודם?

"אחרי דקות של נצח קלטתי שחשוך אצל כולם, ולא רק אצלי. נשמתי לרווחה, ידעתי שעכשיו כולם יעלו למעלה, ויהיה לי עם מי לדבר. השכן מהבית הצמוד עלה למרפסת, וצרחתי לו שיתקשר לעופר ושיגיד לו לבוא מהר. הוא צעק לי 'הדס, הדס, אתם לא תמותו, המים לא יעלו למעלה'". 

עופר: "הייתי בפגישה במשמר השרון וקיבלתי טלפון מהשכנים שאחזור מייד כי הכל מוצף. טסתי כמו מטורף על 150 קמ"ש, וכשהגעתי הייתי בהלם: אני רואה את הרחוב כמו נהר שוצף, המכוניות, עגלות האשפה, בלוני גז, רהיטים וכל מיני חפצים זורמים הפוכים בתוך המים. בהתחלה לא נתנו לי להתקרב, אבל החלטתי שאני חייב להגיע למשפחה שלי בכל מחיר.

"היה גשם בחוץ. החזקתי את הסלולרי עם היד למעלה והתחלתי פשוט ללכת בתוך המים. הם הגיעו לי עד החזה. עברתי שני מטר ברבע שעה, כי הסחף לקח אותי אחורה. בחוץ היה קור כלבים. אני לא אשכח שהסתכלתי למעלה ושאלתי את אלוהים, 'תגיד, התבלבלת או משהו?'"

רק אחרי שלוש שעות הצליח עופר להגיע אל הבית המוצף שלו, כשהוא ספוג בבוץ ובמי ביוב. במבט אחד חטוף הוא הבין: הכל נהרס. "זה היה מחזה ממש מבעית. המים הגיעו לגובה לא ייאמן של מטר וחצי בתוך הבית. ואז רצתי למעלה לחבק את הילדים ואת הדס.

"זה מצב של אובדן שליטה מוחלט. שום דבר לא יכול להכין אותך לגלי צונאמי שניתכים לפתע על הבית שלך. עמדתי פה עם המגבים והרגשתי שזה ממש בדיחה, שהבוץ צוחק עלי בפרצוף. אחרי לילה שלם בגריפת ביוב, בצהריים באו עם שופלים, העלו אותנו על הכף וחילצו אותנו מהבית. הרחוב הפך לוונציה בוצית אחת גדולה. ואז הסיוט הגדול באמת התחיל.

"יצאנו מהבית ספוגים בריח של ביוב. בלי טיטולים לתינוק, בלי העגלה שלו, בלי מוצצים. הלך לנו האוטו שחנה ברחוב. המזל היחיד שלנו היה החיבוק הענק שקיבלנו מהתושבים המדהימים בבת חפר. היו כאלה שעברו דרך המים והביאו לנו תה חם. אחרים הביאו שמיכות ועזרה. ידענו שהחיים שלנו השתנו לתמיד. לא ידענו עד כמה".

הם יחד עשר שנים. עופר היה גרוש ואב לשניים, עידו (שהיה אז בן 10) ומאיה (בת 5). גדל בבית דתי במושב כפר הרא"ה, התגייס לצנחנים, ואחרי הצבא חזר בשאלה. הדס היתה קצינת כושר גופני בצבא, למדה ארבע שנים בחו"ל הוראת מחול אירובי, שבה לארץ ופתחה שתי חנויות בגדים באזור עמק חפר. 

הדס: "חיפשנו קיבוץ גדול לילדים. שנינו גרנו בעבר במושב ובקיבוץ, ויודעים כמה זה מבורך להעניק, לעצמנו ולילדים, מרחב, חופש, חלקת אדמה קטנה. מצאנו את המקום הזה בבת חפר, והשקענו בו הכל. אפילו קנינו בריכה קטנה, מובנית, ושמנו אותה בחצר. היו כאן דשא ועצים, ובתוך הבית שמנו את כל הנשמה שלנו. בעיקר ריהוט מאוד מיוחד מעץ, שהבאנו ממקומות שונים בעולם". 

בשיטפון הגדול איבדו את כל רכושם, שלא היה מבוטח. גם הקונטיינר שעמד מחוץ לבית, ובו סחורה בשווי רבע מיליון שקלים שהדס בדיוק רכשה מספקים - הוצף עד היסוד.

"אתה יודע, בשבילי גשם היה תמיד רומנטיקה", אומר עופר בכאב. "אני גדלתי במושב, עם שדות וגידולים מסביב. הגשם היה תמיד ברכה. ואיזו קללה נפלה עלינו. הכל התפרק לנו בין הידיים".

איך זה שלא ביטחתם רכוש כל כך יקר?

"היה לנו ביטוח משכנתא, אבל לא ביטוח תכולה. לא פחדנו מפריצות, בגלל החומה והשערים מכל הכיוונים. היישוב הזה הוא אולי הכי מוגן בארץ. מי היה יכול לצפות שיטפון כזה? הנזק לתכולה, וכל מה שהלך לנו כאן - כולל הקונטיינר של הדס עם הבגדים - מוערך ביותר ממיליון שקל".

"הרגשנו כמו בשבעה", מספרת הדס, "ממש התאבלתי. על הבית, על התכולה שקרסה, גם על החיים שהיו לנו. מרוב אבל לא ניקינו פה במשך עשרה ימים. הבית הפך מוקד עלייה לרגל, כולם באו לראות את התופת. כשראש המועצה רצה להראות את הנזקים לנציגי משרד הפנים והאוצר, הוא בא אלינו הביתה. בהתחלה קיבלנו מהמועצה עזרה של 5,000 שקל לחודש עבור שלושה צהרונים לילדים, אבל אחרי שלושה חודשים זה נפסק. לא הצלחנו למצוא בית חלופי ביישוב או בסביבתו, אז ביקשנו עזרה ונפגשנו עם ראש המועצה ואנשיו. הם אמרו: 'זה מה שהיינו יכולים לתת'".

הם עברו באופן זמני למלון בנתניה. "הילדים היו מפוחדים. הם כל הזמן נצמדו אלינו, היו באים בלילה למיטה. עד היום הם לפעמים באים אלינו למיטה וצריכים את החיבוק שלנו להירגע, להרגיש שהכל בסדר בחיים שלהם. היינו צריכים להתחיל לחפש מקום מגורים. לפי הנזק, הבנו שזה סיפור ארוך של שיפוצים וביורוקרטיה עד שנוכל לחזור הביתה. היה פה טירוף. 300 משפחות, שהבית שלהן הוצף, וכולן התחילו להסתער על כל חצי צריף נטוש או בית בסביבה, העיקר למצוא סידור".

אחרי שמונה ימים במלון ועוד כמה ימים של חיפושים והתארגנות, עופר והדס שכרו בית במושב שער אפרים הסמוך לטייבה, 24 קילומטרים מבת חפר. המלחמה על חיי היום־יום החלה. 

"עד ההצפה, החיים שלנו היו די רגילים ומאוד נוחים", אומרת הדס. "הילדים היו במסגרות חינוכיות ביישוב, אני עשיתי ירידי בגדים, עופר התחיל עבודה חדשה בחברה שמייבאת ציוד לכיבוי אש, חילוץ והצלה. ופתאום הכל השתנה. לפחות שש פעמים ביום אנחנו על הקו משער אפרים לבת חפר. מעיין בכיתה ב', אחינועם בגן, מתן אור בפעוטון, וכולם בבת חפר.

"אנחנו קמים כל בוקר בשש, מתחילים במלחמת ההישרדות שלנו: להכין סנדוויצ'ים, להעיר את הילדים, לצאת כבר בסביבות רבע לשבע, כי הנסיעה בפקקים לוקחת שעה ורבע. בצהריים כל ילד גומר את המסגרת שלו בשעה אחרת. צריך לבוא ב־11:45 למעיין, ב־13:30 לאחינועם ולמתן אור, וב־15:00 כבר להתחיל לנסוע בחזרה כי מעיין צריך להגיע לחוג כדורגל. הפכנו למשפחת הסעות אחת גדולה.

"כמעט לא ערכתי ירידי בגדים, ואם כבר היה אחד כזה, שאנשים טובים עזרו לארגן, אז כל הרווחים הלכו להחזר חובות לספקים בגלל איבוד הסחורה שהיתה בקונטיינר שהוצף. נכנסנו לחובות, והיינו צריכים להתחנן לאשראי מהבנק. רק עכשיו אני חוזרת לעשות את הירידים שלי בצורה רציפה".

עופר: "אני הצלחתי להמשיך לעבוד בחברה שבה אני עובד, בשכר מינימום. למזלי, הבוסים שלי נחמדים אלי מאוד וסולחים לי על כל ההיעדרויות". 

אחרי השיטפון, הם טוענים, המדינה התנערה מהם (ראו מסגרת). "הציעו לכל בית שנפגע כמונו בסביבות 75 אלף שקל, ושנחתום שאין לנו יותר תביעות. זה מצחיק ומעליב. ברור שלא נחתום על דבר כזה, וגם אחרים ביישוב לא חתמו. היה פה טקס של שריפת מסמכי החתימה המצחיקים האלה. היה כאן מחדל של קריסת החומה, הבתים קרסו, ומישהו צריך לקחת על זה אחריות ולפצות את התושבים כמו שצריך.

"הנזק בבית פשוט עצום. הרטיבות אחזה בכל פינה בבית. בדלתות, בסדקים שבקיר, זה חילחל לכל התשתיות והצנרות של הבית. פתחו כאן את הרצפה אחרי ההצפה הגדולה. הכל מתחת נהרס עד היסוד. הצנרת הרקיבה, הברזל החליד, העץ נהרס".

מפרט בשתי דקות

"בא מהנדס של חברת הביטוח לעשות הערכת נזק. כתב מפרט בשתי דקות, ולקח שבועיים־שלושה עד שזה הגיע בדואר. שום קבלן לא הצליח לחבר בין המפרט והנזקים שהוא כתב למה שבאמת הלך פה. אמרנו לביטוח שזה נכתב על בית אחר. המהנדס בא שוב, ולקח עוד חודש וחצי עד שהשלים את המפרט החדש. ואז היתה חופשת פסח, ורק אחריה, שזה כבר כמעט ארבעה חודשים אחרי האירוע, התחלנו לעשות סבב קבלנים. 

"גם כאן היתה בעיה. השמאי של חברת הביטוח קבע מחיר נמוך מאוד לשיפוץ - 260 אלף שקל, וחוץ מזה הם גם שילמו את שכר הדירה על הבית ששכרנו. לקחנו שמאי מטעמנו, שהעריך את הנזק בבית בחצי מיליון שקל. בסוף נאלצנו כמובן להתפשר ולהתיישר עם מה שהביטוח נתן לנו. רק בחודש יוני, חמישה חודשים אחרי ההצפה, התחלנו לשפץ את הבית".

הם מביטים זה בזו, והמבט שלהם אומר הכל. עופר: "המלחמה עם הביטוח לא נגמרה עד היום. על כל שליכט שצריך לעשות בקיר יש מאבק. הם אומרים שצריך רק לצבוע - אנחנו מביאים הוכחה שיש סדקים ובעיות אחרות וצריך שליכט. הסיוט פשוט לא נגמר".

הדס: "לקחנו איש אלומיניום, שעבד פה עם לא מעט בתים, שיעשה לנו את החלונות. שילמנו לו עשרות אלפי שקלים, והוא ברח לנו באמצע העבודה. השאיר אותנו תקועים. לקחנו קבלן חדש לאלומיניום, לא היתה לנו ברירה. אפשר להיכנס לבית בלי חלונות?" 

אני מתעניין אם לא איבדו זמן יקר בהתעקשות מול חברת הביטוח, שלא השתלמה. אולי היה כדאי לוותר קצת, לקחת את מה שמציעים להם ולהיות בבית כבר כמה חודשים טובים, כמו משפחות אחרות ביישוב. להחזיר את הנורמליות והשפיות לחייהם ולחיי הילדים. 

עופר מרים אלי את מבטו. "יש משפחות שבאמת פעלו אחרת. יש כאלה שגם היה להן סוכן ביטוח טוב שעזר. לפעמים, ככה בערב, כשאנחנו מדברים על הדברים בשקט, אנחנו חושבים שאולי היה עדיף בכלל למכור את הבית כפי שהיה אחרי ההצפה הגדולה, וללכת מכאן. אולי זאת באמת היתה הטעות שלנו, זה היה חוסך לנו את כל השנה האיומה הזאת".

בקרוב תמלא שנה לשיטפון הגדול. בבת חפר הורידו חלק מהחומה לפני בוא החורף, כדי לנתב את המים בצורה מבוקרת דרך נחל שכם, הזורם ליד היישוב, ולמנוע שוב לחץ מים אדיר על החומה שקרסה.

"גשם, רד כבר גשם", שר מאיר בנאי ברדיו. מזג האוויר סגרירי, השמיים מעוננים, ומדי פעם מוריד ענן אחד מנה הגונה של גשם. רוחות מטלטלות את הברושים המוצבים כשדרה זקופה בצד הדרך. בשדות העמק המובילים לבת חפר כבר גמרו לקטוף את הכותנה, גם הבוטנים נאספו ביסודיות. זה זמן של סוף הסתיו. ריח הפרדסים מציף את האזור.

עופר מגיע אל הבית בשדרות הערבה 18. הרצפה מוכנה. בבית ובחוץ אנשי מקצוע רבים. פועלים עובדים על הגג, אנשי שיש, רצפים, גננים. הוא עובר עם קבלן האלומיניום החדש על כל חלון, חולם כבר לראות את הכל מורכב ומוכן. בעיקר לא מפסיק ללחוץ שהכל יסתיים כבר.

עופר, הדס ושלושת ילדיהם יחזרו בימים הקרובים הביתה. "אני לא יודע מה יהיה. אני לא יודע מה יהיה כשיבואו הגשמים החזקים. איך הילדים יגיבו? האם כל הסיוטים יחזרו? אנחנו באפיסת כוחות. זאת היתה שנה איומה. אנחנו רוצים להירגע כבר, לשבת בערב בסלון וסתם לראות טלוויזיה ולצחוק ולשתות תה של חורף. לחזור להיות משפחה רגילה". 

[image gallery]

המשרדים מתכתשים, התושבים חסרי אונים

היישוב בת חפר הוא הצעיר והגדול ביותר בעמק חפר, ויש בו כ־6,000 תושבים. היישוב עלה לקרקע ב־1995 במסגרת תוכנית "יישובי הכוכבים" שהוביל אריאל שרון. ממזרח ליישוב, ומעבר לחומת ההפרדה, נמצא הכפר הפלשתיני שוויכה, ומדרום־מזרח לו נמצאת טול כרם. בעקבות אירועי פתיחת מנהרת הכותל בספטמבר 96', הקימה מערכת הביטחון את חומת ההפרדה בצד המזרחי של היישוב. אחרי האינתיפאדה השנייה הוארכה החומה בעוד חצי קילומטר, ובשנת 2006 הוגבהה לכל אורכה.

מההצפות הקשות בתחילת השנה נפגעו כ־130 בתים בבת חפר. לדברי יוני ארי, מזכיר היישוב, 93 אחוזים מהמשפחות שנפגעו חזרו לבתיהן אחרי ביורוקרטיה ארוכה ומייגעת מול חברות הביטוח ורשויות המדינה. אחרים גרים בבתים שנפגעו, אף שהם עדיין עוברים שיפוצים נרחבים. לדברי ארי, נותרו עוד שתי משפחות בלבד שלא עברו עדיין להתגורר בבית שנפגע בהצפה, משפחת בר־חי אחת מהן.

ראש מועצת עמק חפר, רני אידן, טוען שחודש לפני האסון שיגר מכתב לשר הביטחון דאז, אהוד ברק, ובו התריע כי אפיק נחל שכם חסום לחלוטין במעבר מתחת לגדר ההפרדה, עקב סחף אשפה ופסולת תעשייתית. לדברי ראש המועצה, היה בעבר סיכום בין המועצה למשרד הביטחון, שהמינהל האזרחי ינקה כמה פעמים בשנה, על פי הצורך, את אפיק נחל שכם. "האסון נגרם מאחר שהדבר לא נעשה".

נציב המים לשעבר, שמעון טל, קבע בדו"ח מיוחד שהוציא לבקשת משרדי הפנים והחקלאות כי "אירוע בת חפר נבע מכשל בחומת המגן. החומה, שאינה מתוכננת לסכור מים, היא למעשה קיר כובד למניעת מעבר וירי בלבד. המים חתרו מתחת לחומה ומוטטו אותה... במצב עניינים כרגיל וללא שיבוצע פתרון כלשהו, צפוי שיקרה מקרה נוסף בעתיד".

הנציב לשעבר קבע כי האירוע היה חריג, ונגרם "עקב תקלה מקומית שאינה קשורה במהלך הרגיל של תהליכי התכנון והתפעול של מערכת הניקוז. לאורך נחל שכם, בשטחי יהודה ושומרון, יש מזבלות רבות. הנחל הוא מוקד לסילוק פסולת ושפכים מסוגים שונים, והאכיפה כנראה לא קיימת בנושא הזה. המינהל האזרחי החל לנקות את אזור הנחל בסמוך למרחב התפר מצידו המזרחי, כדי להקטין את בעיית הזיהום המוסע לתוך שטחי ישראל, אך נראה על הסף שפעילותו היא מעט מדי ומאוחר מדי. חייב להיות תיאום של עבודות ניקוז בשטחי הגדה ובשטחי ישראל, כדי למנוע את הנזקים שהתרחשו באירוע האחרון".

*   *   *

המדינה נדרשה לאירוע השיטפון בבת חפר. בהחלטת ממשלה שהתקבלה שלושה שבועות לאחר האירוע הוכר היישוב כ"נפגע באופן משמעותי מהשיטפונות וזכאי לסיוע". במכתב רשמי שהעבירה מנכ"לית משרד האוצר, יעל אנדורן, למועצה האזורית עמק חפר, היא מציינת כי הוועדה המיוחדת שהוקמה לבחינת האירוע בבת חפר קבעה כי תקרת הסיוע המקסימלית של המדינה לבית אב בשל נזק למבנה ולרכוש תעמוד על 75 אלף שקלים, בכפוף לתנאים שונים, הכוללים חתימה על מסמך היעדר תביעות עתידיות, קבלת החזר ביטוחי שלא עולה על 130 אלף שקלים ושכר משפחתי שלא עולה על פי 4 מהשכר הממוצע במשק.

"אני מודע לכך שלא כל התושבים מרוצים ממה שנעשה כאן במהלך השנה על ידי היישוב והמועצה האזורית, אבל צריך לזכור שזה היה אירוע קשה וטראומטי, ולכן יש גם טענות, מן הסתם", אומר מזכיר היישוב, יוני ארי. "המדינה מציעה סכום מגוחך, וגם אותו מוכנה לתת רק למי שלא קיבל מעל 130 אלף שקלים מביטוח רכוש או מבנה, ויש שלושה כאלה מתוך 130 בתים שנפגעו.

"אנשים הוציאו מאות אלפי שקלים על שיפוצים, נכנסו לחובות, לקחו הלוואות, כי הביטוח לא כיסה הכל. הצפת בת חפר היא מחדל ברור של המדינה, של משרד הביטחון, שתיכנן בצורה לקויה את חומת המגן ולא פעל על פי הוראות מינהלת קו התפר לאכיפת החוק נגד הפסולת הרבה שנערמה וסתמה את הנחל. התכנון הלקוי נמצא גם במעבר המים והשבכה שעליו, כדי למנוע מסתננים, שלא מתאימה לספיקת מים בכמויות כאלו. אז עכשיו באים לתושבים ומציעים להם פיצויים מגוחכים, שאיש לא עומד בקריטריונים שלהם.

"זה לא אסון טבע. משרד הביטחון, שהתנער עד לפני כמה חודשים מאחריות למחדל, לקח אחריות רק לאחרונה, אחרי לחץ כבד שלנו. בתחילת נובמבר הוא דאג להפיל את החומה מעל נחל שכם, כך שגם אם יהיה אירוע גשם של יותר מ־100 מ"מ ב־24 שעות ומעבר המים ייסתם מלכלוך המים, המים יוכלו לגלוש דרך הרשת הביטחונית מעל לנחל שכם ולזרום לנחל. זה פתרון זמני, כי פתרון קבע מסודר דורש תהליך ביורוקרטי ארוך, ואנחנו דרשנו לעבור כבר את החורף הקרוב בשלום".

חלק מהתושבים זועמים על הצעת הפיצויים מהמדינה. אחד מהם הוא חיים חייט, שערך לפני כשבועיים טקס שריפת מסמכים כאות מחאה. חייט (52) מתגורר ברחוב שדרות הערבה, שספג בצורה קשה את גלי המים הגדולים. עשרה חודשים אחרי השיטפון ואין עדיין מטבח, הקירות עדיין בשיפוץ וחיים מיואש לגמרי. "אני לא עובד עכשיו ומתעסק עם זה כל הזמן", הוא מספר. 

"זה לא אסון טבע, כפי שהציגו את זה. נחל שכם, שזורם כאן ליד היישוב, נסתם. שמו רשת כזאת מתחת לחומה שתמנע מסתננים והכל התנקז לשם. לא ניקו שם לפני בוא הגשמים, והנה כל התכנון והמחדל של משרד הביטחון פרץ עלינו לכלותנו. מה יש לי למהר לשפץ? מי אמר שבחורף הנוכחי זה לא יקרה?" 

לפני כשבועיים החליט משרד הביטחון לפתוח חלק מחומת המגן, וכך לשלוט בצורה מבוקרת על האפשרות להסיט את המים לאפיק נחל שכם הזורם מדרום לחומה, אם וכאשר יגיעו פרק גשם גדול ושיטפונות חזקים.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "בעקבות האירוע החריג של השיטפונות בינואר 2013 קיבלה הממשלה החלטה המסמיכה את מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנכ"ל משרד האוצר לגבש כללים לפיצוי התושבים והקצתה לכך 8 מיליון שקלים. המסקנות כללו, בין היתר, סעיף הנותן אפשרות בחירה לתושב בין תביעה אזרחית של המדינה לבין פיצוי בהתאם להסדר הסיוע שקבעה הוועדה הבין־משרדית. בנוסף, העבירה המדינה סיוע לרשויות המקומיות שנפגעו בשיטפונות, בסכום כולל של 5 מיליון שקלים".

ממשרד הביטחון נמסר: "מערכת הביטחון מצרה על כל נזק שנגרם לתושבי בת חפר. ואולם האחריות למנוע נזקי הצפה וניקוז ביישוב, שרובו ככולו בשטח מדינת ישראל, מוטלת על כתפי הרשויות האזרחיות, ובראשן רשות הניקוז והנחלים שרון, מכוח חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות. רשות הניקוז שרון לא עשתה דבר, למעט לפנות למערכת הביטחון בבקשות לניקיון המרחב ממזרח לקיר המיגון נגד ירי. בקשות אלו נענו בחיוב.

"מערכת הביטחון שכרה הידרולוג מומחה לבחינת אירוע ההצפה, שקבע כי עיקר הנזקים לא נגרמו מזרם המים שפרץ ממזרח, אלא כתוצאה מאיגומם באזור 'פארק דרך הארץ', שממערב אליו נסלל כביש 6. הסוללה שהוקמה והיעדר ניקוז מתאים מנעו ניקוז של המים ויצרו 'אזור ממולכד', שבו נאגרו המים עד להצפת הבתים. מבדיקת מערכת הביטחון הוכח שגם ללא הקיר נגד הירי, היה נגרם נזק דומה באירוע הגשם המדובר.

"מעבר לאחריות רשות הניקוז, עולה אף אחריות ישירה לוועדות התכנון המקומיות והמחוזיות, שלא פעלו למנוע את היווצרות האזור הממולכד. בראשה של הוועדה המקומית, כמו גם בראש רשות הניקוז ובראש המועצה האזורית עמק חפר, עומד ראש מועצת עמק חפר, מר רני אידן.

"על אף ההאשמות הנעדרות כל בסיס נגד מערכת הביטחון, היא הגורם היחיד שפעל בשטח לאורך השנים, לפני ולאחר האירוע. היא ניקתה את מעביר המים לפני החורף שעבר, ואף יום לפני האירוע במסגרת נוהל סערה. לאחרונה, משראתה כי רשות הניקוז ממשיכה לא לפעול, פעלה מערכת הביטחון להורדת מקטע מקיר המיגון - פתרון שקיבל את הסכמת וברכת רשות הניקוז. לפעילות אין קשר ללחץ שהופעל לכאורה על ידי גורם כלשהו. בעניין מכתבו של מר רני אידן לשר הביטחון, שהתריע כביכול כחודש לפני ההצפה - מכתב זה לא הגיע לגורם כלשהו במערכת הביטחון".

*   *   *

מהמועצה האזורית עמק חפר נמסר: "האחריות לשיטפון מוטלת במלואה על משרדי הביטחון והחקלאות, כפי שעולה באופן חד־משמעי מדו"ח טל, שנכתב בעקבות האירוע. ממסקנות ומהמלצות של נציב המים לשעבר, שמעון טל, שמונה על ידי המדינה לחקור את נושא ההצפות, עולה כי 'אירוע בת חפר נבע מכשל בחומת המגן מפני ירי שממזרח לבת חפר. אירוע דומה קרה בשנת 2005, למרבה המזל - ללא נזקי רכוש ונפש. במקרה זה נגמר האירוע בנזקי רכוש גדולים, ולמרבה המזל ללא נזקים בנפש.

"כדי למנוע את הישנות המקרים יש לסכם בין משרד החקלאות ומשרד הביטחון על חלוקת האחריות של מכשול זה. הגוף שיהיה אחראי לחומה יידרש לתכנן ולבצע פתרון שיבטיח מניעה של היסתמות מעברי המים, ובמקרה שכן, פריצת החומה במקום מתוכנן שלא יגרור נזקים במורד. מוצע שעד להסדרת האחריות, משרד החקלאות יקדם תוכניות לפתרון הנדרש.

"ככלל עולה הרושם שרשות ניקוז שרון היא גוף מקצועי המנוהל באופן נכון. אנשי הרשות, ובראשם המנכ"ל, מבצעים את עבודתם בצורה מאורגנת ונכונה. קיימות תוכניות לפיתוח ולהסדרת הנחלים ויש תוכניות ביצוע. 

"למועצה אין כל סמכות וכל יכולת להגיע אל מעבר לחומה, ומאחר שהחומה אטומה, לא ניתן לדעת מה מסתתר מאחוריה. מי שכן אמור לראות ולדעת הם אנשי משרד הביטחון לגופיו השונים.

"ראש המועצה מבין את כעסם של התושבים, וימשיך לעמוד לצידם ולסייע עד למציאת פתרון הולם לכל אחד מהם. המועצה הקימה קרן לסיוע ראשוני לתושבים שנפגעו קשה ושמצבם הכלכלי לא איפשר להם להחזיק מעמד בחודשים הראשונים ללא סיוע כספי. המועצה מינתה עובדת סוציאלית במשרה מלאה ואנו מעניקים סיוע פסיכולוגי חינם למבוגרים ולילדים.

"המועצה אינה יכולה להחליף את חברות הביטוח ולא את קופת המדינה, שהיא זאת שצריכה לפצות את התושבים על הנזקים שנגרמו להם. הממשלה הכריזה על סיוע בסך 8 מיליון שקלים לנפגעים, אך הציבה קריטריונים דרקוניים. 

"המועצה הוציאה יותר מ־3 מיליון שקלים מתקציבה לטיפול ברחובות שנפגעו ולשקם את התשתיות. השיקום מסתיים בימים אלה. המועצה דוחה מכל וכל את טענת משרד הביטחון על 'התנדבות' כביכול לבצע את העבודות למניעת הצפה חוזרת. המפתח למניעת הצפה חוזרת הוא בהפלת כ־40 מטרים מהחומה והקמת גדר חשמלית ביטחונית - שבאחריות משרד הביטחון".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו