בשורה התחתונה, אם אתם אוהבים קולנוע, אתם מוכרחים לראות את "כוח משיכה". זהו פשוט אחד מהסרטים האלה. לא ממש ברור לי איך לעזאזל עשו אותו, אך מה שכן ברור לי הוא שלא יכלו לעשות עבודה טובה יותר. זהו פלא טכנולוגי שלוקח את מה שהיה קיים עד עתה, וממציא ממנו משהו חדש ומדהים. זהו סרט פורץ דרך שאוחז בידו של הצופה, ומרחף איתו למקומות שבהם טרם הזדמן לו לבקר מעולם. זהו מותחן הישרדות מינימליסטי ומהודק שמניח על המסך כמות סיטונאית של דימויים וסיטואציות שבכוחם לגרום לנשימה להיעתק.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בתור בחור אנלוגי, היה לי קצת חשש מהדיגטליות הטוטאלית שניבטה מהטריילרים של הסרט. "זה נראה כמו משחק מחשב", אמרתי לעצמי. "וזה לא עושה לי כלום". כבר בשוט הווירטואוזי הראשון של "כוח משיכה" הבנתי שטעיתי בענק. כי השוט הזה, שנמשך 17 דקות(!), הוא פשוט אחד הדברים הכי מטורפים, נועזים ושומטי־לסת שראיתם בקולנוע זה שנים. עד כדי כך שאפשר להניח אותו כבר עכשיו בהיכל התהילה של שוטי הפתיחה הגדולים ביותר של כל הזמנים (לצד שוט הפתיחה של "מגע של רשע" ושוט הפתיחה של "השחקן"). כל כולו אמנם נעשה בעזרת אנימציה ואפקטים דיגיטליים, אבל התוצאה פוטו־ריאליסטית לחלוטין. שום דבר ממנו אמנם לא קיים ב"מציאות", אבל בלתי אפשרי לא להישאב באופן מוחלט אל תוך העולם הדומם, היפהפה וחסר המשקל שמוצג בו. וזו רק הפתיחה!
עלילת הסרט פשוטה עד כאב. משימת תחזוקה שגרתית של מעבורת חלל אמריקנית מופרת בגסות כאשר מטר כבד של שברי לוויינים מתחיל להתעופף לכיוונה. חתיכות המתכת הרבות, שעפות סביב כדור הארץ במהירות של יותר
מ־20 אלף ק"מ לשעה, מסבות נזק רב למעבורת, וגורמות למותם של כמעט כל חברי הצוות. רק ג'ורג' קלוני וסנדרה בולוק שורדים. עכשיו כל שנותר להם לעשות הוא למצוא דרך לשגר את עצמם חזרה לכדור הארץ לפני שהחמצן בחליפות החלל שלהם ייגמר. נשמע קל, לא?
"כוח משיכה" הוא ההפך המוחלט מ"ארמגדון". הוא אינטימי ואנושי; פואטי ופיוטי; יצירתי ורוחני. והוא כל כך כל כך שקט. מצד אחד, זהו לחלוטין סרט מתח. מירוץ נגד השעון בסגנון רכבת הרים שבו הגיבורים נדרשים להתגבר על אינספור מכשולים מסכני חיים שנקרים בדרכם. מצד שני, מדובר במסע בין מטאפורות, במקבילה הקולנועית של ספר עזרה עצמית דקיק שנועד להעניק כוחות נפשיים ומוטיבציה לאלה הזקוקים לכך. הבמאי אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר", "ואת אמא שלך גם") ובנו ג'ונאס, שכתב עימו את התסריט, אינם מקריבים את הצד האנושי של הדמויות שלהם על מזבח האפקטים. ומכיוון שהסיפור שטוו כל כך בסיסי וכל כך על־זמני, ומכיוון שהסרט כל כך דחוס וקצר (91 דקות בסך הכל), הם מצליחים לרקוד על שתי החתונות באופן הרמוני וכמעט מושלם. מי שכמובן מסייע להם בכך הם קלוני ובולוק, שעושים עבודה נהדרת: הוא, כאסטרונאוט הוותיק, הכריזמטי והמרגיע, והיא, כטירונית חלל לחוצה שלא מבינה מה היא עושה כאן בכלל.
בעוד ההצטיינות של קלוני כמעט מובנת מאליה, האופן שבו בולוק מצליחה לסחוב את הסרט המאוד לא פשוט הזה על גבה הוא ללא ספק הפתעה נעימה. שכן בסופו של דבר, איך שלא תסתכלו עליו, הסרט שייך לה. הדרך שדמותה עוברת במהלך הסרט כוללת לידה, הטבלה וסצנת בכי עם דמעות מרחפות. היא נאלצת לכבות שריפות, לשגר תאי מילוט ולנהל כמה וכמה שיחות אמוציונליות עם עצמה. למרבה השמחה (והמזל), בולוק עומדת באתגרים הרבים שקוארון מזמן לה בגבורה ובצניעות שראויים לכל שבח. וכותב את זה מישהו שבדרך כלל לא סובל אותה.
"כוח משיכה" ("Gravity"), ביים: אלפונסו קוארון. ארה"ב 2013
בביתם, במדבר
הוא אמנם אינו מהנה, מבדר או כיפי בשום צורה, אבל "שרקייה", סרט הביכורים של עמי ליבנה, לא יותיר אתכם אדיש. זוהי יצירה ישירה, פשוטה, כנה ונטולת חוכמות מיותרות שמחלחלת באיטיות ובהתמדה לעומק הנשמה; יצירה עיקשת ולא מתחנפת שמתקדמת על פי קצב עצמאי, ובמנותק מאופנות מתחלפות. האירועים הטרגיים שמתוארים בה כמו מתקיימים מחוץ לזמן - במקום שבו נוכחים רק העבר וההווה. והרגשות הקשים שעולים מתוכה - עצבות, ייאוש, תסכול, זעם, עלבון, חוסר אונים והשלמה - משתלבים באופן טבעי עם הנופים הגולמיים והנוגים שמעטרים אותה, ועוטפים את הצופה כמו חול טובעני.
אי שם במדבריות הנגב, באמצע שום מקום, בתוך כמה פחונים מצ'וקמקים ודלים שנבנו ללא האישורים הדרושים, חיים להם שלושה בדואים - כאמל (עדנן אבו ואדי), אחיו חאלד (עדנן אבו מוחרב), ואשתו של אחיו, נאדיה (מייסה עבד אל־הדי). אין להם מים זורמים, אספקת החשמל מגיעה מגנרטור קטן ורועש, והכביש הראשי נמצא במרחק צעידה ארוכה ומיוזעת. אבל זוהי חלקת האלוהים הקטנה שלהם. זהו ביתם.
עם פתיחת הסרט, מקבלים השלושה צו הריסה למתחם. חאלד העצבני מבטיח שילך בבוקר למינהלת ויטפל בכל. אבל נראה שכאמל - ששירת בגבעתי ועובד כמאבטח בתחנה המרכזית של באר שבע - מבין שרק נס יוכל להצילם מפני הבולדוזרים. הוא מכיר את החברה הישראלית היטב. הוא משקיף עליה בשתיקה כבר שנים. הוא יודע שהצרות שלו לא מעניינות אף אחד. והוא מבין שכדי שמישהו ישים לב למצוקה שבה הוא שרוי, יהיה עליו לעשות מעשה קיצוני. אבל מה?
סרט הביכורים של ליבנה, שגרף ב־2012 את פרסי הסרט, הצילום והעריכה בפסטיבל ירושלים, לוקח את הצופה אל מקומות שנמצאים מתחת לאף שלו ומחוץ לטווח המבט שלו בו בזמן. בעזרת תסריט מהודק ומדויק (שעליו חתום גיא עפרן), שמביא את עיקרי הדברים ללא מלל מיותר, ועבודת צילום סבלנית ומרשימה (של בועז יהונתן יעקב), שעושה שימוש מושכל במרחביו הצחיחים והמאובקים של הנגב, ליבנה מניח על הבד תיאור אותנטי, אמין וסיזיפי של חיים בשולי החברה הישראלית.
בדומה ל"מנתק המים" ו"הנוער" - שני סרטים מקומיים נוספים מהשנה האחרונה שהתברכו במודעות חברתית־כלכלית - המאבק חסר הסיכוי וחסר הצדק שמתחולל במרכז "שרקייה" הוא מאבק על הבית. אבל בניגוד אליהם, הגיבור של ליבנה הוא אדם שקוף שקולל פעמיים (גם מאבטח, גם בדואי); אדם שנידון מראש לחיות את חייו מחוץ לחברה (אף על פי שעשה מאמצים מתמשכים להתקבל אליה ולפעול על פי חוקיה). סרטו היפה, העצוב והחשוב של ליבנה, נוסף על הופעתו הכובשת והנוגעת ללב של עדנן אבו ואדי, שזהו תפקידו הקולנועי הראשון, צפויים לגרום לכם לשים לב לאדם הזה למשך שעה וחצי, להזדהות איתו, ולא לשכוח אותו במהרה.
"שרקייה", במאי: עמי ליבנה. ישראל 2012
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו