לא אוהב שקוראים לו משורר

"החיים הם כמה רגעים, 

ממתקים חטאים בתפזורת 

והמוות ארוך ונעים, 

ארוך ונעים"

("יחסי הציבור של המוות", מאיר גולדברג)

מאיר גולדברג אוהב את העברית, מדבר אותה לאט, כאילו כל אות היתה סוכרייה בפה שלו שאותה הוא מבקש למצוץ באריכות, שלא תיעלם בבת אחת. ככה, לאט, הוא מספר לי איך הפך מומחה להכנת חצילים בטחינה, וככה, לאט, הוא סיפר לי אז בטלפון שקרה הנורא מכל. 

זה היה ביום שישי, 26 באוקטובר, בשנה שעברה, כשכאב בחזה הגיח אותה מתוך שנתה. הוא עמד איתה ליד החלון, אמר לה שתנשום עד שביקשה לחזור לישון. הוא, כמנהג לילותיו, חזר לכתוב. לקראת שמונה בבוקר, כשנכנס למיטה, היא כבר לא היתה. ליקי, האישה שאיתו, מתה בשנתה. 

הם הכירו בסוף שנות ה־80, היא ערכה וכתבה בעיתון "חדשות", והוא, פרסומאי צעיר שהגיע לכתוב טור בעיתון. הם הלכו לראות את "כאוס" של האחים טביאני. אחר כך עברו לכוסית בלונג ג'ון סילבר שבכיכר דיזנגוף. ישבו בקצה החלל, גבר ואישה בדייט ראשון, ובתוך העיניים היפות שלה הוא היה יכול לראות את שהיא סיפרה לו. את כל ערי העולם שבהן ביקרה כשהיתה דיילת, את החלון שפתחה בבוקר ראשון בבואנוס איירס ולרגליה טור טנקים מפלח את הרחוב ובפניה היפות עלה חיוך קטן, הפיכה צבאית זו גם כן קבלת פנים מבחינתה. 

שעתיים וחצי עברו, אולי יותר, עד שהרימו ראש לבקש חשבון וגילו שסערת עולם עברה במקום. בדלת המובילה אל החצר היתה נעוצה סכין, מסביב כיסאות מנופצים, זכוכיות על הרצפה וברמן מבוהל שביקש מהם סליחה. אמר שזו פעם ראשונה שיש אצלם כזה בלאגן שמצריך משטרה. "אני חושב שאז הבנו שלא נשעמם זה את זה".

27 שנה הם חיו יחד, ויחד הם הולידו את דניאל (21). בבית שלהם תמיד התבשל משהו על הכיריים ואיזה גול בטלוויזיה. האב ובנו משוגעים על מוסיקה וכדורגל, וליקי, אישה של אוכל, למדה איך לתמרן בין המנות לרגעי ההכרעה, ושאין מה לדבר על ארוחה כשברצלונה משחקת. ידעה שאחרי שהיא נרדמת הם עוד מדברים את הלילה, עורכים את מצעדי השירים של שניהם, מסורת בת שנים שבה דניאל מכין למאיר מצעד של מאה שירים שהיו בשנה האחרונה ומאיר מכין מצעד דומה מהעבר. כמה אהבה את שניהם ואיך בירכה על הקשר הזה. "זה טוב שהם לא באמת צריכים אותי", היתה אומרת במילים שלה, שתמיד היה להן טעם חמוץ־מתוק. "כשאני אמות, הם רק יצטרכו לדאוג למבשלת". 

כל כך הרבה דיבורים היו לה על המוות. אמרתי לה שאף אחד לא ייקח אחת שמעשנת טיים. שאפילו המוות לא יכול לסבול את הריח שלהן. אבל הוא דווקא השתכנע ולקח אותה לפני שגמרה לכתוב את הספר שלה, לפני שראתה את מאיר עומד על הבמה לקבל את פרס אקו"ם על מפעל חיים ומקדיש אותו לה, ולא ישבה איתנו בסינמטק בהקרנה החגיגית של הסרט התיעודי על אפרת ומתנאל, לראות איך הקסם של מאיר ממלא את המסך. 

שנים שמאיר מלווה את ארגון שלוה, המטפל בילדים הסובלים מפיגור. "ארגון מאוד חשוב, שראוי מאוד שיכירו אותו בארץ", שממנו יצאו שני גיבורי הסרט"ראיון מיוחד". אפרת סובלת מתסמונת דאון, למתנאל פיגור קל סביבתי. שני ילדים עם חלומות גדולים.

האיש, שבגיל 25 כבר היה קופירייטר החתום על "אשכוליות או לא להיות" ועל "לימון מוסיף המון", עובד היום עם "מי שבאמת זקוק לעזרתי". מלבד שלוה, הוא עובד עם העמותה למיסוד הזנות בארץ. "אני ליברלי וחושב שאם שני אנשים בוגרים מקיימים יחסי מין בהסכמה, לא משנה אם מעורב בזה כסף, אז הכל בסדר". איך בדיוק בונים קמפיין כזה? הוא עדיין חושב על זה.

ב־2005 הוא החליט לעזוב את הפרסום. "זה היה מאוד מעייף ומתיש. הביא אותי לשיאים אמוציונליים במקומות הלא נכונים. גם השעות הרגו אותי. פעם אני והחזות הנחמדה שלי שברנו קיר בגיתם. בשש בערב אחרי שאמרתי לדניאל, שהיה בן 4, שאני כבר בא הביתה, הודיעו לי שמנהל הקריאייטיב מבקש שאחכה לו כי הוא מגיע בנסיעה מהצפון. אז שברתי קיר והלכתי הביתה". 

מאיר מעולם לא התחרט על הבעיטה או על ההליכה מהפרסום. "למזלי הגדול, לא הצטערתי יותר מדי על שלא עשיתי את זה קודם". 

ובאמת כתבת יותר אחרי שעזבת את גיתם?

"פי שניים, שלושה. הצלחתי להקצות לעצמי כל יום שלוש שעות מחצות עד שלוש. ליקי היתה הולכת לישון ואני הייתי יושב לכתוב שירים. מאז שליקי נפטרה, סדרי הכתיבה שלי השתנו. חזרה לי ההזדמנות לשכב במיטה עם אור קטן ולכתוב במחברת". 

היא היתה ראשונה שראתה כל מה שמאיר כתב וכמו עם כל מי שאהבה - גם אותו היא כיבדה באמת. לא זייפה את שהיא חושבת. כמו שעשתה חודשיים אחרי שנפגשו. הוא הראה לה שיר, והיא, בנפיחה אוראלית א־לה ארצ'י בנקר, הודיעה לו מה דעתה על השיר. "הייתי רוצה להגיד לך שזה הפך לשלאגר ענק, אבל באותו ערב זה כבר כווצ'ץ' לפח. זו היתה הביקורת הכי קטלנית שאי פעם קיבלתי על משהו שכתבתי".

באותה נחרצות הוא נתקל כשהודיע לה שהוא עומד לשיר ב"סאבטקסט", מופע חדש שלו ושל דן תורן. היא חשבה שהוא לא יודע לשיר, שאסור לו לעשות את זה על במה. שנים שהוא והגיטריסט ערן לוי מסתובבים בספריות ציבוריות ברחבי הארץ. "אני מת על זה. זה הביא אותי מקיבוץ דורות, אשקלון עד נהריה. ושם אני רק מדבר. נעים, נוח וקצת דומה לשיעור שאתה מלמד. בהופעה עם דן אני ממש פרפורמר".

אז מאיר עלה לשיר וליקי לא באה. ידעה שהנוכחות שלה יכולה רק להפריע לו. "בשנים האחרונות היתה בינינו בגרות מדהימה, מסוג הדברים האלה שאי אפשר להשיג אותם אלא אחרי שנות מרורים. שנינו יכולנו להיעלב אבל במקום זה פתרנו את זה". חודש וחצי אחרי זה היא נפטרה. לפני כמה שבועות הלכתי לראות את ההופעה. הוא הקדיש לה שם שיר, חדש שלא הכרתי, "בציפורניים, שומרים על הבית/ בדברים הכי קטנים שביניהם/ בדברים המובנים מאליהם..." ונשך אותי געגוע וכל כך רציתי שתחזור רק לרגע, שתראה כמה הוא מאושר ככה, כשהוא שר.

"אבני שפה 

מילה בסלע 

ותריס מוגף אלי חצר 

עברית יפה 

אולי היא מתה 

או שלפתע 

תתעורר"

("אבני שפה", מאיר גולדברג)

מאיר גולדברג גדל בגבעתיים, הבכור משלושה אחים. אבא שלו היה מסגר בסולל בונה ואמו פקידה בבנק הפועלים. טרנזיסטור, פטיפון וחמישה תקליטים. אופרה פופולרית, תקליט אחד של דלידה, אחד של שרית מונטריאול, "מי שבעיני אמא שלי היתה המתחרה של דלידה", פרנקי ליין ואוסף להיטים שמתוכם הוא הכי אהב את זה של להקת סירקל, 

"Red Rubber Ball". "רק ברבות הימים, בהיות היו־טיוב, למדתי שאת השיר הזה כתב והלחין לא אחר מאשר פול סיימון כשהיה נער".

זה מבאס אותך שאתה לא יכול להלחין את השירים שלך, שאתה לא אחראי לאמירה שלמה? שיש שירים שאתה אוהב, אבל לא יימצא האיש שילחין אותם?

"נתחיל מזה שאם אני רוצה אני יכול להלחין אותם, רק שיצא לי לפגוש אנשים, הבן שלי למשל, שיכולים לעשות את זה יותר טוב. אבל גם אם אני אלחין את השירים האלה, ואני יכול, זה לא אומר שישירו אותם. אם אני אשיר אותם, זו כבר שאלה אחרת לגמרי, ופה ההתנגדות של ליקי לזה שאשיר משפיעה. אם אצליח להשתחרר מההשפעה הזאת שלה, אני בטח כבר אהיה מבוגר מכדי לשיר אותם. באלבומים שבהם אני מעורב יותר יש לי השפעה לא מבוטלת איך הם יישמעו מוסיקלית".

אתה מציע את מרכולתך או שבאים אליך?

"זה משפט בעייתי. אני מבין אותו אם יש לך מכולת ואתה מוכר חלב, לחם. אבל מה שאנחנו מציעים אלה שירים חדשים. כל שיר חדש נתנו בו את הנשמה, הוא כמו ילד שלנו. אנחנו מציעים את הילד שלנו, אז אל תדברו אלינו ככה", הוא חותך ואני מתביישת. "קרה לעיתים נדירות שאני יזמתי, ובדרך כלל זה לא עבד. המקרים שהצליחו היו כשפנו אלי".

יש מקרים שבהם פונים אליך ואתה אומר לא?

"ברור. האם יש כאלה שאני לא שולח להם שירים באופן עקרוני? לא. בדרך כלל אנשים שמבקשים ממני לשלוח שירים שלי הם כאלה שכבר עשו מוסיקה בעבר ואני כמעט תמיד אשלח להם. אבל יש אנשים ששולחים לי מוסיקה שאכתוב לה מילים, וזו כבר קריעת תחת כי אלה לא השירים שעלו לי בשעת לילה מאוחרת. כאן נדרש לשבת על מנגינה, ללמוד אותה, לחיות אותה, וזה השלב הכי קשה. זו עבודה. למנגינה שאני לא מתחבר אליה אני אומר לא. יש גם כאלה שאני אומר להם שהתוצאה לא משביעה את רצוני. יש אמן אחד מוכר שלא עובד איתי יותר כי היה לו קשה עם הביקורת שלי.

"אחד מהדברים שמרגיזים אותי, ויש מעט מאוד דברים שמרגיזים אותי, זה שזמרים פונים אלי בבקשה שאכתוב להם שיר שלא יבינו. מה זאת אומרת שלא יבינו? מה, אתה לא רוצה להגיד כלום? אז למה אתה שר?"

כולם רוצים להגיד משהו?

"זה מוזר. זמרים לא. בני אדם כן. יש זמרים שפוחדים".

"אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו 

נצמדים לקירות הבתים 

ורוב הזמן מתביישים בגופנו 

חופרים מקלטים 

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת 

נדחקים לסירות משוטים 

כל יבשה היא ספינה שטובעת 

כשחופרים מקלטים 

אנחנו זן נדיר: ציפור משונה 

החלומות באוויר, הראש באדמה 

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו 

לא עיוורים, אבל לא מביטים 

ולא ברור מה נשאיר אחרינו 

מלבד הפחדים" 

("זן נדיר", מאיר גולדברג)

קורין אלאל, דודי לוי, דן תורן, דנה ברגר ומיכל שפירא הם כולם חברים של מאיר ומבצעים של השירים שלו, שעליהם גם קיבל השנה את פרס אקו"ם למפעל חיים.

קורין היתה הראשונה שהפכה מזוהה עם השירים שלו. "הטבעת נפלה", "ארץ קטנה עם שפם", "זן נדיר" ו"התעשייה האבירית", שיר שנולד בהשראת פרויקט הלביא ומספר על סדנאות המתכת של נַשָּק מלכותי שקיבל הזמנה לבנות ספינה, שעבד כל שעה, לא הביט בשקיעה שנפלה כמו שק על גבו. שקיבל תמיכה בארמון המלוכה מאלה שגם ייקחו את ליבו. 

גולדברג הוא משורר קולנוען. מיטיב לצבוע בצבעי אגדות מחאה חברתית, להוציא את שומעיו לסיבוב בנמלים, שם כלכלת העולם בעירום משתזפת ועל הרציף עומד ילד עם קוף ומטריד אותה במבט, וכשמושיקו מתקשר מהמונית לסימה שלו שוב יוצאת זיעת העמלים מהמילים, וקשה הפרנסה המתנגנת. 

"אני לא כותב בכלל הרבה שירי אהבה", הוא אומר, "הפורמט הזה כל כך קורא לזה, אז אני, כמו בדברים אחרים, משתדל ללכת נגד הזרם. באמנויות אחרות לאהבה יש מקום נכבד ביותר, אבל לא כמו בשירים שבהם זה מאוד מתומצת, נמשך שלוש-ארבע דקות עם מוטיבים שחוזרים. זה מעביר רגש בצורה שבה אנשים יכולים להתחבר לזה בקלות. תראי, בקולנוע יש המון סרטי נקמה. כמה שירי נקמה את כבר מכירה? אני מעדיף לספר על דברים אחרים".

הוא היה ילד שקורא הרבה שירה. נתן אלתרמן, לאה גולדברג, נתן זך שקרא למשוררים לצאת ממשקל ומחריזה סדורה "וכתב בעצמו שירים ממושקלים ומוסיקליים להפליא". היה מקשיב למילים של דילן, לפזמונים של חנוך לוין, "וכל זה היה על הרקע של האביב שוב צועד בעקבותייך והירוק מציץ בחלון, ולי היה כל כך קשה עם הדיבור האביבי הפרחוני הזה".

עם זה שקורים דברים קשים והעולם שורק?

"בדיוק. זה התעצם כשהלכתי לצבא. הייתי בטירונות גולני, גיוס פברואר 76', אחרי זה עברתי לשריון. למזלי הגדול, בכל שירותי הצבאי לא הרגתי ולא נהרגתי. זה מזל מטורף ועדיין אני מסווג את עצמי כהלום קרב סמוי. השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה. הייתי בגיזרה הכי קשה של סולטן יעקב. התפקיד של הפלוגה שלי היה לשמש הסחה, לעמוד על גבעה ושיירו עלינו. הכיף של החיים. מעלינו קטיושות ומלפנינו באים סאגרים, הורסים באדמה, מחוררים אותה מטר מהטנק שלנו, ולכל הדברים האלה יש סאונדים מטורפים ומלמעלה מפגיזים עלינו מיגים. ובתוך כל הבלאגן הזה אני רואה מישהו נרדם על הטנק ומרגיש שאני רעב בטירוף וטוחן פרוסות. סרדינים, ריבה, שוקולד, והכל יריות מלפנינו".

היה טעים? 

"בטירוף".

תסביר לי איך הפחד לא משתק.

"זה כאילו אתה הולך על חבל דק. אם אתה נופל לתהום של הפחד אז הוא משתק. ראיתי סביב אנשים שפשוט התנפצו לרסיסים", הוא ממשיך בקולו האיטי, מספר על התותחן שהביאו לטנק כדי שיירה על מכונית נוסעת באיזשהו כפר כמה שעות אחרי כניסת הפסקת האש. והוא, אבא לילדים, מבין שאם הוא יורה המלחמה מתחדשת, אז הוא התחיל לפרכס. הירייה לא נורתה והוציאו אותו ממוטט מהטנק. "זה אחד מהמראות הכי קשים שראיתי בחיים שלי. חלקים גדולים נמחקו מהזיכרון שלי. אנשים לא מבינים לפעמים את הכוח המטורף, את הכוח הכמעט חיובי ברגע שהנשק בידיים שלך. כמה קל להתחבר לזה. זה מרגיש כמעט רוקנרול, וזה נורא. לא רק כי אתה חזק. זה בגלל ה'פאוף', הסאונד הזה שהוא כמו להיות על מערכת תופים".

"אמא לאבא סודות על האוזן לוחשת 

ילד שומע קטעים בשיחה 

לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת 

אבא אומר שחצי המשכורת הלכה 

ובתוך הדפים של הזמן שאבד 

אנשים נגמרים ברגע אחד 

אימפריות נופלות לאט"

("אימפריות נופלות לאט", מאיר גולדברג) 

את אחד משירי הקולנוע הכי מפורסמים שלו כתב מאיר לדן תורן כשניהל אמנותית את האלבום שלו, "יורד נמוך". גולדברג חשב שדן, רוקיסט שאוהב שורות קצרות, יוכל להיות מצוין גם במלודיות והחליט להביא אותו לשם עם מילים. "לקחתי את 'אמריקה' של סיימון וגרפונקל, שמתחיל במילים Let us be lovers we'll marry our fortunes together, ועל המנגינה הזאת כתבתי את המילים הראשונות שבאו לי בראש, 'ילד מכין שיעורים בהיסטוריה'. אחרי זה עזבתי את המנגינה והמשכתי לכתוב את 'אימפריות נופלות'. אני חושב שלקחתי את הטריק הזה מאלתרמן. הוא השתמש במנגינות מסרטים של צ'פלין. בתחושת הכותבים אני מרגיש את זה גם על לאה גולדברג. אני חושב שהיא כתבה על לידרים, לחנים קלאסיים קצרים שהיו הפופ של המאה ה־19. משניהם למדתי שלכתוב שיר חדש על בסיס של מנגינה אחרת זה משהו שיכול להביא אותך למקומות שהם אחרים מהבסיס שלך. וזה מה שאני מחפש כל הזמן, להגיע לבסיס חדש מזה שאני נמצא בו".

הדרך הזאת היא רק חלק ממה שדן ומאיר מלמדים בסדנאות הכתיבה שלהם, ששנים התקיימו במקלט חולוני ועכשיו עברו ל"חללית" שברחוב הירקון בתל אביב. "הקושי האמיתי של רוב הרוצים לכתוב הוא באמת לעשות את זה. חלק גדול מהתרגילים שאנחנו מלמדים מנסה לעזור בזה. אחד מהדברים שאנחנו עושים זה לקחת את התלמידים שלנו ללימודי התבוננות והקשבה. כשאתה מתבונן באמת, אתה סופג ברמות כאלה שכמעט מכריחות אותך לשבת ולכתוב - אם זה מה שאתה אוהב לעשות". 

אתה מורה טוב?

"אם היית שואלת אותי אם אני כותב טוב, הייתי אומר לך שלא מספיק טוב. הייתי רוצה להיות כותב יותר טוב בשבילי. אני בהחלט מעריך את העבודה שלי, אבל גם מודע לזה שלא יצרתי שפה חדשה, לא יצרתי פורמט חדש. בגדול אני מרגיש שיש לי לאן לשאוף מהבחינה הזאת. בתור מורה קשה לי יותר לענות על זה, יש לי פחות כלים לשפוט".

איך נזהרים לא לחנוק, לא לקלקל את מה שקיים בתלמידים באמצעות הטעם שלך וההבנה שלך? איך מטפלים ברצון של התלמידים לרצות אותך?

"בתור מורה אתה חייב להבין שאתה לא רוצה אנשים שיכתבו כמוך, אתה רוצה שאנשים יכתבו כמוהם. השמחה היותר גדולה שלי כמורה היא לאו דווקא כשאני רואה יצירה מאוד טובה שתלמיד שלי כתב, ויש כאלה, אלא יותר כשתלמיד הצליח להביע את עצמו. זה באמת הכיף הכי גדול. בעיניי, ובזה אני קצת קיצוני, הדבר החשוב ביותר ביצירה הוא המקוריות".

"לפני האיכות?", אני שואלת ובזיכרון הפה שלי עולות ארוחות איומות שהוכנו בשם המקוריות. אומר שכן. "אני מניח שיש גם הרבה שירים מחורבנים בגלל זה, אבל השירים הכי טובים הם כאלה. הדבר שיוצר את המקוריות הוא השונות שלנו אחד מהשני. בגלל זה אם אתה לא כותב את עצמך, אין לך סיכוי. למרות שזו לא חוכמה כי אני כבר מוכר והשירים שלי מוכרים עוד יותר. אני באמת מאמין שעצם הכתיבה, להוריד את המחשבות אל הדף, היא פעולה שיש לה השפעה גדולה ברמה האישית. מין תרפיה".

גם אם אין שום עין זרה שמונחת עליה?

"גם אם אין שום עין אחת. יומיים לפני שליקי נפטרה היא הראתה לי ציטטות של ניטשה מתוך ספר לנוער או משהו כזה. 'למה אני כותב? כי אין לי דרך אחרת להוציא את מחשבותיי'. זה מאוד פשוט אבל מן הסתם מאוד נכון. זהו אפיק הוצאה כזו שלפני שרואים אותו יש בו משהו שפורק אותך".

זה אומר שלכתיבה אין שום מחויבות בזמן שהיא נכתבת?

"עדיף שיהיה ככה. אוי לי אם זה היה אחרת ברגע שבו אני מתחיל לכתוב. יש דברים שהם מכנה משותף. למשל, ב־95 אחוז יש משהו חוזר בשיר, פזמון, דמות, משהו. אני מדבר על שירים מולחנים, אלה ששומעים אותם. אני לא בעולם של שירה כתובה למרות שלפעמים מאוד אוהב אותה. בשבילי פזמונים הם חיבור של שתיים מהאהבות הגדולות שלי. מילים ומוסיקה. גדלתי עם הרוקנרול. כשהקשבתי לבוב דילן, ראיתי איך הדבר הזה מתחבר, המילים שאומרות משהו והמנגינה המאוד פשוטה שהולכת איתן. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. לפחות את החלק של המילים".

מאיזה גיל אתה כותב?

"מגיל 6. אני לא זוכר שירים שלי בעל פה בכלל ותמיד מתבלבל במילים. את השיר הראשון שכתבתי אני זוכר. בטח כי הוא קצר במיוחד".

"אגרוף אגרוף הכה בתוף 

הכה בתוף מייד

אבל אבל אבל אבל אבל

היכן היד?"

"זה השיר שעליו השכנה שלי יהודית אמרה לי, 'מאיר כל הכבוד לך ששמת חמש פעמים את המילה 'אבל' בשביל המשקל'. היא צדקה. אני חושב שכבר אז הבנתי את הקשר למוסיקה".

"אותנו שמעת נופלים מעבר לדלת

אחים לעונש אלים, בנים לילדות מקוללת

הבטנו אחור בטירוף ובפחד קדימה

אנחנו שקי האיגרוף של אבא ואמא"

("שקי האיגרוף", מאיר גולדברג)

כשמאיר היה בן 6 אבא שלו התחיל להכות אותו על בסיס יומי. "האם יש קשר בין המכות לבין זה שהתחלתי לכתוב בגיל הזה? יכול להיות. לא שהיה מקסים עד גיל 6. כבר ראיתי דברים וכנראה מה שיצא ממני זו ההבנה שאני לא אקבל את הדברים כפשוטם. זאת אומרת שמשהו במרדנות שלי, שנשארה עד היום למזלי הטוב, התחיל כבר אז". 

את "שקי האיגרוף" הוא אומר שכתב כי "זה דבר שאפשר לעשות עם שירים. להגיד לילד שנמצא אי שם במקום רע שבו אתה היית שהוא לא לבד ושאפשר לצאת מזה. כשחיפשנו מישהו שיבצע את השיר, ולפני שהגענו לארקדי דוכין, גילינו ששיכבה עצומה של זמרים ומלחינים חטפו מכות רצח אבל לא היו מוכנים לספר את זה".

עמדת מולו או שהלכת בפחד צמוד לקירות?

"ימים ארוכים פחדתי, אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה להיות אני או לא להיות אני. הוא רצה שאלך לבית ספר מקצועי, שתהיה לי עבודה אמיתית, ואני לא רציתי. אז נעמדתי מולו. בדרך חטפתי סכין בצוואר. זה היה סמוך לבר המצווה. הוא עלה לשכנים ואמר שנפצעתי משולחן זכוכית. זו גם הגירסה שהוא מסר לרופאים ואני לא אמרתי כלום כשתפרו אותי, אבל אחרי זה המכות נרגעו. הוא נבהל מעצמו", הוא אומר וכמו נזכר שגם בגיל 16 ו־17 הוא זוכר את אבא שלו גורר אותו בשיער ברחובות גבעתיים. שיער שחור וסמיך, הדבר היחיד שמאיר אהב בעצמו. מאיר היפה, שכל מה שהצליח לראות אז במראה זה את הילד שהגיע למקום שני בחצ'קונים אחרי הבן של ראש העיר. 

מעולם הוא לא החזיר לאבא שלו ומעולם איש לא התערב כדי לעצור את המכות. לא קרובים ולא אנשים זרים ברחוב. כשאני שואלת אם הוא יתערב כשיראה הורים מכים את הילד שלהם, הוא לוקח אוויר ונושף את המילים: "זו שאלה טובה. אני לא יודע, אבל רוב הסיכויים שכן. אני רואה הרבה פחות אלימות בין הורים לילדים. בהרבה מובנים פעם היה יותר טוב. האוויר והים היו יותר נקיים, העגבניות היו יותר טובות, אבל יש דבר אחד שהשתפר, בטח באזור שבו אני חי, והוא ההורות. משהו השתנה משמעותית. סוג הקשר, החיבור, בעיקר הדיבור. בתקופה שלנו מבוגרים היו בעולם אחר, נראו אחרת, התלבשו אחרת, ובנאדם בן 32 נראה מבוגר. השינוי הזה מסב לי אושר".

"אני אומר לך בשביל עצמך, הלוואי שתמותי

מה את צריכה את כל זה, מה את צריכה

לקום כל יום, לישון כל יום

הימים הם כמות ואת בעניין של איכות

בגלל זה את בוכה

רחמים על חלשים

עלייך ועל כל האנשים

ורחמים עלי"

("מה זה עצוב", מאיר גולדברג)

זה היה בסוף ארוחת ערב שליקי הכינה. אורי סלונים ומיכל שפירא הוציאו גיטרה ושרו את "מה זה עצוב". "זו היתה ההופעה הכי מרגשת שליקי ואני ראינו בחיים." 

אורי נפטר זמן קצר אחרי ההקלטה. סלונים, שהתפרסם בסידרה "בקרוב אהבה" כבן זוגה של השחקנית והזמרת מיכל שפירא, נפטר בגיל 31 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. 

ועכשיו גם ליקי איננה. היא אהבה את השיר הזה שנכתב אחרי מריבה שלה עם מאיר. "למרות ובגלל המסר המקאברי, בהרבה מובנים הוא כתוב בשפה שלה ולא שלי. זהו שיר עם עוצמה זוגית מאוד גדולה. שיר שאתה כותב אחרי שסחבת הרבה שקים של מלח עם הבנאדם". 

ואני מרימה את העיניים לדיוקן עצמי שליקי ציירה, רואה איך היא מקשיבה לו כשהוא מדבר על הזוגיות שלהם ועל ירדנה, האהבה החדשה שמצא. פגשתי אותה, אני אומרת לה. אני חושבת שהיית מחבבת אותה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו