חשופים על ההר

"לא הודיעו לנו על מלחמה, לא ידענו מה קורה אבל היינו בכוננות. ישבנו על הכלים. היינו בצום, ואמרתי לחיילים שאם הם רוצים לשתות שישתו", מתאר ישראל גולדשטיין, אשר היה במהלך מלחמת יום הכיפורים מפקד פלגה בנ"מ במוצב ארבל שעל פסגתו של הר אביטל ברמת הגולן. "בעודנו יושבים על הכלים אנחנו רואים מטוסים ומתוכם נופלים מצנחים. אלו היו פצצות עם מנגנון. ראינו מצנחים מתפוצצים והבנו שקורה משהו מלחמתי, עד לאותה נקודה לא חשבנו שמטוסים זרים בכלל יוכלו להיכנס למרחב האווירי שלנו".

וכך בצהרי השישי באוקטובר 1973 מצאו את עצמם כל הלוחמים והקצינים במוצב שהיה שייך לחיל המודיעין תחת מתקפת ארטילריה כבדה, שלוותה בתקיפות של מטוסי קרב סוריים. הבלבול וחוסר הוודאות היו כה גדולים, עד כי בתחילה חשבו הלוחמים שהמטוסים שהם רואים הם ישראלים. 

כבר בדקות הראשונות, כשרוב החיילים שעל ההר תפסו מחסה מפני ההפגזות, השיבו חיילי הנ"מ אש לעבר המטוסים התוקפים. מאוחר יותר, כשכל הכלים הושבתו מלבד אחד, החליט גולדשטיין שאין צורך שחייליו יישארו חשופים תחת האש ויצא לבדו לירות במטוסים. במשך ארבעה ימים רצופים הוא הפעיל את העמדה, כשהוא חשוף להפגזות, והפיל ארבעה מטוסי קרב סוריים. על פעולה זאת אף זכה לאחר המלחמה בעיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז רא"ל מוטה גור.

כבר בימי הלחימה הבחין סגן צור שפי, מפקד הבסיס הצעיר, באומץ שהפגין גולדשטיין והעניק לו בקבוק שמפניה על כל הפלה מוצלחת. "אני בטוח שישראל לא הבין מאיפה הבקבוקים צצו, ככה פתאום, אבל הם היו פה וחיכו לרגע שלהם", מספר שפי, "לפני ראש השנה באותה שנה הפיל חיל האוויר 12 מטוסים סורים בעזרתנו הנדיבה, ועל כל מטוס שנפל קיבלנו בקבוק שמפניה". 

ארבעים שנה נותרו הבקבוקים סגורים בביתו של ישראל במעלה אדומים, מחכים למפגש מחודש על הר אביטל. באוגוסט האחרון זה קרה.

הכל טרי בזיכרון

סגן צור שפי, מפקד הבסיס, הגיע למוצב ארבל הגיע לאחר שמפקדו דאז ביחידה 8200, תא"ל במיל' יואל בן פורת ז"ל, החליט כי הוא מוכן לפקד על מתקן מודיעיני לבדו. בגיל 22 מצא עצמו שפי מפקד על ההר עם פרוץ המלחמה. לצידו שירת גם סגן אמיר בן אשר, שגם הוא הגיע למפגש. בן אשר היה באותם ימים בן 21 ושימש כקצין טכני בחיל המודיעין, יחד המשיכו השניים לאסוף מודיעין, למרות ההפגזות הקשות, ולמרות המפקדים שהורו להם לסגת.

המפגש המשולש מתחיל בהעלאת זיכרונות. השלושה, כיום בשנות השישים לחייהם, אבות וסבים לנכדים, נזכרים בקורותיהם במלחמה הקשה ההיא. הם צועדים שוב על הר אביטל, מודדים צעדים בין הבונקר שממנו יצאו שפי ובן אשר תחת אש ההפגזות, כדי לתקן אנטנות שהפגיעה בהן שיבשה את הפקת המודיעין של המוצב, לבין מיקומי העמדות, ונדמה שלא חלפו ארבעים שנה מאז המלחמה. הכל טרי במוחם. 

את ערב מלחמת יום כיפור איש מהם לא יישכח. שפי ידע שיש משהו באוויר. בהר אביטל ישבו שתי פלגות נ"מ בסך הכל. 24 חיילים על שלושה תותחים. "הרגע הכי זכור לי התרחש ביום שבת, מעט לפני פרוץ המלחמה", מתאר בן אשר, "ב-13:50 סיימנו לשים את כל הציוד בבונקר, וצור ואני מחליטים לעשות סיבוב ולראות שהכל תקין ופתאום אנחנו שומעים מטוסים ולא יודעים של מי הם - שלנו או לא שלנו, לא רואים כלום. כשאנחנו יוצאים מהחומה החוצה מתחילים לירות עלינו מכל הכיוונים. הסורים היו עם טנקים מסביבנו ומטוסים ירדו על ההר. צור ואני התחלנו לרוץ ופתאום אנחנו רואים שמשהו נופל בינינו. צור נתן קפיצה מעל התעלה שהיתה ברוחב של שני מטרים - קפיצה שנותנים רק כשרודף אחריך מטוס - ואני אחריו". שפי מהנהן: "כשרודף אחריך מטוס אתה רץ מהר וקופץ גבוה", הוא אומר ושניהם צוחקים. "כשאנחנו מביטים אחורה", ממשיך בן אשר, "אנחנו מגלים שבדיוק בנקודה שהיינו עליה תקועה באספלט 250 קילו פצצה והזנב שלה בולט החוצה".   

אורח רצוי

מוצב החרמון נפל לידי הכוחות הסורים כבר ביומה הראשון של המלחמה, אך מוצב ארבל שרד והר אביטל הפך לאחת מהמטרות מועדפות לתקיפה על ידי הסורים. ביום השני למלחמה תקף את ההר גל נוסף של מטוסי מיג 21. גולדשטיין רץ לתותח ונטל פיקוד. "ראיתי מיג מנמיך, העליתי אותו על הכוונת, הספקתי עוד לטעון שתי מחסניות והתחלתי לשחרר על המיג. המטוס נפגע בזנבו ונפל בשטח סוריה".  גולדשטיין החליף מחסניות והבחין במטוס נוסף מנמיך. הוא ירה צרור לעברו, וראה כיצד הטייס מאבד שליטה ואת המטוס מתרסק ברמת הגולן. גולדשטיין מספר שבעת הירי היה ממוקד ולא חשב על הסכנה. 

את היום השני למלחמה לא ישכח גם שפי. "יענקלה שחר ז"ל, מג"ד 12 בגולני, הגיע ביום השני עם נגמ"שים ריקים במטרה לפנות אותנו. הוא תפס אותי בכניסה לבונקר ואמר לי 'באתי לפנות אתכם'. אמרתי לו בוא ניכנס למשרד ונדבר, אני לא רוצה שהחיילים ישמעו. שחר בישר לי שיש פקודה של אלוף פיקוד צפו ושעלינו להתפנות. אמרתי לו שיש לי מפקדים, ושעד שלא אקבל מהם פקודה אני לא מבצע. הוא התעקש, אז אני הצעתי לו שיישאר איתי בהר ויעזור לי להביא מודיעין במקום להתפנות. הוא השתכנע, ונשאר לעזור". אחרי יומיים עלו שחר וחייליו מהר אביטל לחרמון. שחר נפל בהמשך המלחמה בקרב מול הקומנדו הסורי.  

"מיום שני בבוקר הסתובבתי עם שני רימונים ביד", משחזר שפי. "קיבלנו מידע על טנקים שעולים לפה. שמנו חבית של בנזין בכניסה לבסיס וכיוונו את התותחים לשם במטרה להצית אותה אם הסורים יעלו להר. ידענו מה קרה בחרמון, שמענו בקשר וידענו מה האויב רוצה. לא היו לנו נשק או אקסטרה לוחמים, רק את גולדשטיין. ישראל היה אורח בבסיס שלנו, אבל כל מי שבא ויכול היה להוציא אש מהקנה שלו היה אורח רצוי וברוך הבא. היו לי את שני הרימונים וחשבתי שאם אצטרך להשתמש בהם, אחד אזרוק על הסורים והשני יהיה בשבילי".

גולדשטיין: "זה די מפתיע שהסורים לא ניסו לעלות להר. היה ברור שטנקים שלהם יכולים לעלות ולנו לא היה לנו שום תחמושת". 

את החששות שלו תרגם שפי למעשים. "במהלך היום השני הבנתי איזו שואה נפלה עלינו. נתתי הוראה שאף אחד לא ישמע רדיו, הוריתי על ניתוק טוטאלי מכל מקורות המידע. רציתי שהחיילים יהיו עסוקים רק במודיעין שעובר להם באוזניים". שפי, כזכור, בחור בן 22 בלבד, מבין בעת ההיא שהוא היחיד שמספק מודיעין לצבא. הוא מחליט על דעת עצמו להמשיך לעבוד אחרי שאמרו לו להתפנות, מפגין אומץ עילאי, ומאפשר למודיעין להמשיך ולזרום. "לא שמתי על אף אחד אף פעם", אומר שפי בחיוך ממזרי, אך גם הוא מתרגש כשהוא נזכר במשפט שאמר שחר על בסיס אביטל. "עין אחת נעצמה (החרמון – ש"ז), אך נותרה עין שלא נעצמה והיא חשובה מכל". כך הצדיק שחר את העקשנות של שפי, במשפט שמלווה אותו עד היום.

ביום הרביעי ללחימה ירה גולדשטיין לעבר "מיג 17" ופגע בו. המטוס נפל בשטח סוריה, אך הפלה זו לא זכתה לאישור רשמי. ביום אחר חלף מסוק "מי- 8" למולו על ההר. גולדשטיין זוכר אותו עד היום. עקב תקלה חשמלית, התותח לא ירה וגולדשטיין נותר מתוסכל למראה המסוק שחלף על פניו ללא פגע. "ביום השביעי או השמיני של המלחמה ישבתי על הכלי, לפתע הגיע המי- 8, מסוק תקיפה רוסי עם חיילים עליו. הוא היה בטווח אפס וזו היתה הפלה בטוחה מבחינתי. מטרה של מאה אחוז. אני מרים את הקנה לנסות לפגוע בו וההדק של הכלי לא יורה והמסוק המשיך לטוס, עם חיילי הקומנדו עליו. זה היה הרגע הכי קשה שלי, רגע מלא תסכול. בשנים הראשונות הייתי קם מלא זיעה כשנזכרתי ברגע הזה. אני יודע שאחר כך שהוא הופל על ידי חיל אוויר, לפחות זה".

בעוד גולדשטיין מחרף את נפשו, הוא אינו שם לב לסכנה שהיתה עלולה לעלות בחייו. "היה יום אחד במהלך המלחמה שישראל חטף רסיס מקטיושה", משחזר בן אשר. "הוא בכלל לא שם לב. הוא בא ושאל אותנו 'קיבלתי מכה בגב?' צור ואני שלפנו את הרסיס מהשכפ"צ שלו". ישראל הלך לברך הגומל אחרי המקרה, שפי שמר לעצמו את הרסיס למזכרת, ונפטר ממנו כעבור זמן קצר. את צליל נפילת הקטיושות הם לא ישכחו לעולם. "עוברת חצי שנייה מהרגע שאתה שומע שריקה עד שקטיושה פוגעת", מדגיש בן אשר.  "אני שומע לפעמים את השריקות גם היום ", מספר גולדשטיין.

לצד רגעים קשים, נרשמו גם רגעים שמחים. את סיפורי ההצלחה איש מהם לא שוכח, וגולדשטיין אינו זקוק לשמפניה כדי לחוש את טעמו המתוק של ההישג. את ההפלה השנייה של גולדשטיין בן אשר לא שוכח: "אני ראיתי את המיג הסורי חלף מולנו. ישראל רץ, שלף את החייל שישב מעל התותח, התיישב במקומו, והמיג ניצב ממש מולו. הוא יושב מול הבונקר ובליבי אני כבר צועק לו 'תירה כבר', ישראל חיכה. הוא המתין עד שהמיג הגיע קרוב ואז תקף אותו." 

ישראל: "היו הרבה מאוד תקיפות, סטטיסטית, הייתי חייב לפגוע".

אמיר:" זו לא היתה פגיעה סטטיסטית, זו הייתה פגיעה מתוכננת. ישראל חיכה עד שהוא ראה את העיניים של הטייס. החבר'ה שעמדו בפתח הבונקר התפעלו מהביצוע, עמדו ומחאו לו כפיים".

בסופו של דבר רק הזחל"מ של גולדשטיין נותר שמיש, והוא נתן הוראה שעל כל חיילי הפלגה להישאר בבונקר ולתפוס בו מחסה מפני ההפגזות. המפקד הצעיר החליט שאם ניתן לתפעל את התותח על ידי אדם אחד, הוא יהיה האיש ואין טעם לסכן לוחמים נוספים בחשיפה להפגזות. 

חשיבה עצמאית 

מפוכחים אך נטולי גרם של ציניות מסתכלים השלושה לאחור במבט נוסטלגי. מברכים על הקיים, מתענגים על ההווה, לא שוכחים את העבר לרגע ומבקשים להעביר מסר לדורות הבאים.  

שפי: "כשאני מרצה בפני צעירים אחד הדברים המרכזיים שאני מדגיש הוא ללכת עם האמונה שלך עד הסוף. אם אתה חושב שזה ככה, אל תקשיב למפקד שלך, ואם הוא לא מקשיב - לך למפקד שלו. כשאני ראיתי שאנחנו מזרימים מודיעין שאומר שעומדת לפרוץ מלחמה ולא קורה כלום, עשיתי את הפשע הכי גדול בחיל מודיעין, הרמתי טלפון לקמ"ן אוגדה 36 של רפול, וביקשתי מגורמים בכירים לבוא לראות את המודיעין שנצבר אצלנו. הם הגיעו, הכנסתי אותם לקודש הקודשים שלנו. הם החווירו והבינו מה עומד להתרחש. בגלל הצעד הזה העלו את חטיבה 7 לצפון לפני המלחמה, למזלנו. אלמלא הם, לא היה פה היום כלום". 

גולדשטיין מעיד על עצמו שהוא אינו הגיבור הטיפוסי, ואלו היו הנסיבות שהביאו אותו לפעול כפי שפעל, וכי כל אדם אחר היה נוהג בדיוק כמוהו בסיטואציה אליה נקלע. "מה שהציל אותנו במלחמת יום הכיפורים זו האחריות האישית. היו מהלכים צבאיים מוצלחים, אך בגדול מה שמציל ומחזיק את מערכת הביטחון הישראלית זו העובדה שיש אחריות אישית וכישורי אלתור של החייל הבודד ושל מסגרות פיקוד קטנות. זו הגדולה של צה"ל, אולי בצבא אחר אנשים היו לוקחים את הרגליים ובורחים, אבל לא אצלנו".

"בהרצאות מורשת קרב שאני מעביר אני מדגיש את חשיבות הנחישות וההתמדה", מוסיף בן אשר אם סוגרים לכם את הדלת, תבואו מהחלון - במובן המודיעיני זה אומר אל תוותרו על חשיבה עצמאית, אל תשאירו בבטן דברים, אסור לשתוק". 

בן אשר היה סגן צעיר ג'ינג'י שובב בן 21 בימי המלחמה. בימי חול הוא היה מהאחראים למעשי קונדס בהר, אבל במלחמה הכל השתנה. "לקחתי את תפקידי כקצין טכני בשיא הרצינות. הבנתי שחייבים להביא מודיעין. היו רק שלושה או ארבעה חיילים שהיו מוכנים להסתכן ולצאת החוצה, אבל היתה לנו מטרה שהכל יעבוד ועל כן היינו מוכרחים להסתכן. צעקו עלי 'מה אתה משוגע? אתה לא רוצה לחכות שתיגמר ההפצצה?', אבל לא יכולתי לחכות. טיפלתי במקום באנטנות שנפלו, בגנרטורים שכבו, במכשירים שהפסיקו לעבוד. הבנתי שזה לא יעזור שנהיה בבונקר, שחייבים לעבוד. אם אין לך עמוד מברזל, תאלתר עמוד עץ, אין לך סולם, תטפס בידיים. בקיצור, תעשה מה שצריך, כי עובדתית, בסוף, הדברים חייבים לעבוד ואסור לעולם לוותר. נחישות והתמדה, זה מה שאנו מעבירים לחיילים צעירים כיום".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו