גל הטרור, נוער הגבעות והמתקפות האישיות: מח"ט בנימין היוצא, אל"מ אליאב אלבז, מסכם שנתיים סוערות

אליאב אלבז, מפקד חטיבת בנימין היוצא, יכול להיות נער הפוסטר של הרבגוניות הישראלית של הימים האלה. הוא נולד בדימונה, מזרחי, שירת בצנחנים, ומצא את עצמו בלב העימות: טרור פלשתיני מחד, טרור יהודי מאידך, ובתווך - המחלוקות הפנימיות של המדינה והעם, שמושכות גם אותו פנימה.

השנתיים שלו ביו"ש היו סוערות. הוא נכנס לתפקיד רגע אחרי מבצע שומר החומות, כשהטרור הפלשתיני חזר להרים ראש, ומסיים אותו כשגם הטרור היהודי מרים ראש לממדים לא מוכרים. החלק הראשון מובן: לשם כך הוא הגיע לגזרה, קצין מצטיין כחלק ממסלול השירות הקרבי שלו. החלק השני מובן פחות: הוא חייב את אלבז ללא מעט עימותים, והפך אותו לאויב בעיני הימין הקיצוני.

כמה ימים לפני שסיים את התפקיד נפגשנו בחטיבה. אלבז נשמר שלא לדבר במהלך כל התפקיד, אבל עכשיו הוא נשמע כמי שנורה מלוע של תותח. רהוט וענייני, אבל גם להוט וטעון מאוד, ובעיקר מבקש לספר את הסיפור שלו, שהוא הסיפור של צה"ל ובמידה רבה של כולנו בגזרה הבלתי אפשרית של יהודה ושומרון. עדות מחויכת לה קיבלנו דווקא רגע לפני שנפרדנו, כשהגענו לצילומים באזור, ואלבז נעמד לדבר עם שני חיילים מאחד הגדודים של פיקוד העורף - רביע הדרוזי ואור היהודי, שעושים ביחד פעילות מבצעית בתקופה ששום דבר בישראל הוא לא באמת מובן מאליו.

"רגע קטן של אושר", הגדיר זאת אלבז, ובצדק.

"מכונת סיכול שעובדת לילה־לילה"

לקראת סיום תפקידו כמפקד חטיבת בנימין (רמאללה) סוכמה עבור אלבז הפעילויות שבוצעו במסגרת החטיבה בשנתיים שכיהן כמח"ט. המספרים מדהימים: כמעט 2,000 מעצרים, מהם 300 מעצרים מסוערבים בתוך השטח הפלשתיני. "זאת מכונת סיכול שעובדת לילה־לילה", הוא מספר. "אתה נכנס כל הזמן לכל מקום, בלי הפסקה. אם אני אעזוב עכשיו את רמאללה ואת מחנות הפליטים ולא אכנס למעצרים יזומים ולמבצעים התקפיים, העסק הזה ייפול. אנחנו כל הזמן צריכים להיות עם אצבע על הדופק".

בשנתיים האלה היו בגזרת רמאללה ארבעה הרוגים, כולם בפיגוע שהיה בחודש יוני בתחנת הדלק בעלי, שבו נהרגו ארבעה ישראלים וארבעה נוספים נפצעו. "אם לא 2,000 המעצרים האלה, היו לנו פה עשרות הרוגים. מנענו פיגועים רגע לפני, אנשים שכבר היו עם נשקים, חוליה עם צוואות. היתה כאן חוליה של חמאס שהגיעה מאחד הכפרים, קיבלה 40 אלף דולר. הגיע צלף, התמקם מול בית אל, הספיק לירות שלושה כדורים ולפגוע באיזו סוכה, ואז צלפים מגדוד 89 נתנו מטח והרגו אותו".
40 אלף דולר? זה הרבה כסף.

"לחמאס יש המון כסף. סלאח ערורי, שמגיע מהכפר ערורה בגזרה הזאת, מסתובב בבירות ערביות במזרח התיכון ובודק מי פנוי באלנבי. ברגע שהוא רואה באינטרנט או בטלגרם היתכנות לחוליה שיכולה להוציא פיגוע, הוא נותן כסף, האמל"ח מגיע מהברחות או מגניבות או בייצור עצמי. אנחנו נלחמים בזה כל הזמן, ובגלל זה העלינו את המחירים של הנשקים".

כמה עולה היום M16?

"בסביבות 60-50 אלף שקל. זה הרבה כסף".

ואיך הכסף עובר?

"או במטבעות דיגיטליים או בסחורות. שולחים אדם עם מכולה של ג'ינסים, הוא מוכר אותה בביתוניה, והנה יש לו כסף. הם מעבירים את זה בדרכים שלא קל לעלות עליהן. אנחנו כל הזמן נלחמים בזה. לפני חודש החרמנו פה 650 אלף שקל ביום אחד".

על מצב הביטחון: "במעצר בכפר קובה ראיתי M16 בסלון. בחקירה העצור סיפר שבבוקר היה אמור לבצע פיגוע. אימא שצריכה לקחת את הילדים שלה לגן, אם היא תדע את זה, יהיה לה יותר או פחות ביטחון? עדיף שאנשים יישנו בשקט"

אלבז מספר שפרופיל המחבלים משתנה. אם בעבר הם היו חברי התארגנויות מוכרות, חלקם עם עבר בכלא הישראלי, היום צה"ל והשב"כ נתקלים ברבים מהם בפעם הראשונה כשהם מבצעים פיגוע, מבלי שהיה עליהם מודיעין מוקדם. "זה אתגר עצום למערכת, לעלות עליהם".

למרות נתוני הטרור האלה, ספג אלבז ביקורת לא מועטה על היעדר ביטחון בגזרתו. "אנשים ביו"ש רוצים ביטחון, ובצדק, אבל צריך פרופורציות. אומרים כל הזמן שצריך חומת מגן. אני מזכיר שלחומת מגן יצאנו אחרי 130 הרוגים בחודש, כשהכלכלה הישראלית היתה מרוסקת. זה לא המצב כיום. נכנסנו אז כדי לכבוש את הערים, וכדי להשיג מודיעין במטרה שנוכל לסכל. כיום אני יכול לסכל את מי שאני רוצה, איפה שאני רוצה, 24 שעות ביממה, בלי הגבלה. בעבר הייתי צריך להיכנס לקלנדיה עם גדודים, היום אני נכנס עם 16 אנשים, שולף מהמיטה את מי שאני רוצה וחוזר הביתה.

"אנשים פה התרגלו מ־2007 לשקט יחסי. המון משפחות חדשות הגיעו לכאן, האוכלוסייה הכפילה את עצמה, יש היום חצי מיליון מתיישבים ביו"ש. בחלק מהיישובים בונים מגדלים רבי קומות. מהצד השני גם האוכלוסייה הפלשתינית גדלה. יש פה קרוב ל־3 מיליון פלשתינים, והבעיות רק גדלות. הגזרה לא חזרה לעצמה אחרי שומר החומות. יש עדיין פיגועים, ואנחנו בתקופה סופר מורכבת".

צפצוף מוחלט על החוקים

הכבישים ביהודה ושומרון עמוסים, בחלקם אפילו פקוקים. כלי רכב ישראליים ופלשתיניים מתערבבים אלה באלה, לא פעם בנסיעה פרועה. רכבים עוקפים בשוליים, לעיתים בקו לבן, תוך צפצוף מוחלט על החוקים וסכנה ברורה לחיי אדם. בתחום הזה יש יתרון מובהק לפלשתינים, אם כי גם ישראלים לא נשמרים מספיק.

הסכנה כתוצאה מנהיגה מסוכנת היא החלק היותר בטוח למי שנוסע ביו"ש. החלק המאיים יותר הוא פיגועים. לתקשורת מגיע רק מה שהורג, אבל היומיום מלווה בהמון תקריות קטנות, שהפער בינן לבין נזק, פציעה או מוות הוא לעיתים עניין של מזל בלבד. פה אבנים שנזרקות, שם בקבוקי תבערה, ולא מעט פיגועי ירי שמסתיימים ללא נפגעים. חלק מזה נובע מחופש התנועה המוחלט שיש לפלשתינים ביו"ש, ומהיכולת של חוליה לבצע פיגוע באזור אחד ולהימלט לאזור אחר.

מהסיבה הזאת דורשת ההנהגה המקומית להפריד בין כלי הרכב הישראליים והפלשתיניים. להערים על הפלשתינים קשיים - מחסומים, חסמים, שעות נסיעה - כדי לאפשר ליהודים תנועה בטוחה יותר. אלבז אומר שזה יעשה בדיוק את ההפך: אם הפלשתינים יהיו כלואים בערים, הרבה מאוד מהם יתגלגלו לטרור, ואם רק יהודים ייסעו בכבישים - יהיה הרבה יותר קל לאתר אותם וכל פיגוע יהיה בינגו.

"טרור עממי זאת סוגיה מאוד מורכבת וקשה. זה יכול להיות אחד שעובר ליד כביש, זורק אבן והולך הביתה. לפעמים, כשאני מגיע לזירה כזאת שנזרקה בה אבן ושברה שמשה, אני שואל את עצמי אם הבן אדם ידע חמש דקות קודם שהוא הולך לזרוק את האבן הזאת. אין לזה מודיעין מוקדם, ועדיין זה הלחם והמים של המח"ט כאן. אני מתעסק בזה 24 שעות ביממה. כל אזרח שנזרקת עליו אבן אני מתקשר אליו, שואל מה קורה, איפה זה קרה, אם הוא ראה או זיהה משהו. יש פה מאות נערים שזורקים את האבנים האלה, ויש לנו עליהם אפס מודיעין. בגזרה הזאת יש 147 ק"מ של צירים שעוברים בין כפרים, מתחככים עם המקומיים. נער כזה לא צריך ללכת יותר ממטר מהבית שלו".

ומה אתה עושה?

"יש מאות חיילים שבזמן שאנחנו יושבים פה במזגן הם מסתובבים בצמתים ובכבישים כדי לאבטח את העסק. אנחנו כל הזמן מנסים להוריד, אבל קשה להביא את זה ל־100% הצלחה".

איך אתה מייצר הרתעה?

"בהנחה שאתה לא יכול לירות פה על ילדים, אתה תופס ועוצר ושם גדרות ומכשולים, ופורס תשתית טכנולוגית של מצלמות ואיסוף, ונותן קנסות להורים".

מה זה קנסות להורים?

"ילד שאתה תופס שהוא זורק אבנים היום - אתה מביא את האבא למשרדי התיאום והקישור ונותן לו קנס. אנחנו עובדים בזה. תראה את תמונת שומר המסך שלי בטלפון".

אלבז מוציא את הסלולרי שלו. התמונה היא של שמשת רכב מנופצת, שמבעד לה יושבת ילדה קטנה. "זרקו אבן על רכב ישראלי, והילדה כמעט חטפה אותה בראש", הוא מספר. "בשביל החמודה הזאת אני כאן עם האנשים שלי בעבודה המטורפת הזאת. בכל פעם שאני מוציא את הטלפון אני נזכר מה אני עושה פה כל רגע".

יש פער בין העשייה שלכם עם כמות המעצרים והסיכולים הזאת לבין תחושת הביטחון - סליחה, חוסר הביטחון - של התושבים. כמה זה מתסכל?

"כל הזמן אני בדילמה עד כמה לשתף פה את האנשים. היה לנו פה איזה מבצע בכפר קובה, מעצר חטיבתי בשלוש בלילה. כולם סגורים על הבית, נכנסים וקוראים לי. אני מגיע ורואה M16 בסלון, ורכז השב"כ מתחיל לתשאל. הדייר לא עונה, אז לוקחים אותו לחקירה ושואלים למה הנשק היה על הספה. הוא מספר שב־11 בלילה היה במטווח כדי לאפס את הנשק ולוודא שהוא תקין, ואז חזר הביתה, וב־8 בבוקר הוא היה אמור להגיע לצומת המשטרה הבריטית כדי לבצע פיגוע. לספר לתושבי עפרה דבר כזה או לא? ואמא בנווה צוף שצריכה לקחת את הילדים שלה לגן, אם היא תדע את זה יהיה לה יותר או פחות ביטחון? לדעתי עדיף שאנשים יישנו בשקט, שלא יידעו מה קורה סביבם ואנחנו נעבוד סביב השעון".

לא ענית לי - כמה זה מתסכל?

"זה מתסכל. בימים שבהם יש יותר טרור עממי או פיגועים אנשים באים ושואלים אותי למה הצבא לא עושה פה כלום. קשה להסביר מה קורה פה מדי לילה. המבצעים המטורפים, המעצרים והסיכולים והמרדפים, התשתיות של חמאס שאנחנו מפרקים פה. לפעמים אתה תופס אדם עם נשק דקה לפני שהוא נכנס ליישוב כדי לבצע פיגוע, ואז פוגש אזרחים שכועסים שהם חטפו אבנים".

ועדיין, הטרור העממי מתסכל, ולכן הדרישה להפריד בכבישים למשל.

"מי שאומר את זה, אין לו מושג. 99% מהציבור הפלשתיני חיים כיום בשגרה נורמלית. ברגע שנבודד - נכניס הרבה יותר אנשים למעגל הטרור, וגם פיגועי הירי יתגברו משמעותית כי רק ישראלים ייסעו פה על הצירים. אני יודע את זה כי הייתי פה בתקופות כאלה, שכל בוקר וכל לילה היו פה פיגועי ירי פסיכיים. אנשים נסעו אז עם אפודים קרמיים וקסדות. הם שכחו את זה".

פעילות כזאת גם תחייב את צה"ל להזרים הרבה יותר כוחות לשטח.

"אנחנו מתוחים פה עד לקצה, אבל אם אני אביא לכאן את גדוד 75 או את גדוד 82 לתפוס קו, מי יתאמן על הטנקים כדי להיות מוכן לתמרון בלבנון? צריך לקחת גם את זה בחשבון".

אבל אתה מצליח להבין את הביקורת?

"ברור. אנשים פה רוצים ביטחון, ואנחנו עובדים הכי קשה בעולם כדי לייצר להם ביטחון. אבל אין 100%, וגם לא יהיה. ואני חוזר ואומר שבלי כל העבודה המטורפת הזאת המצב פה היה הרבה יותר חמור. שנתיים לא עצמתי פה עין".

"להכניס משפחות למעגל הנורמטיבי"

אלבז סבור ששגרת חיים לפלשתינים היא לא רק אינטרס פלשתיני, אלא גם ישראלי.

"בפעם הראשונה שנכנסתי לרמאללה, בחפיפה לפני שנתיים, הייתי בהלם", הוא מספר. "הסתובבנו קצת בעיר וראיתי מדחנים. אתה יודע - בא אדם, מחנה את האוטו, שם חמישה שקלים כדי לא לקבל קנס, והולך. הפעם הקודמת שלי פה היתה בחומת מגן ב־2002. כשנכנסנו לרמאללה לא היו מדרכות, לא היו רמזורים, לא בתי קפה, לא קניונים. הכל היה פה חירבה אחת גדולה. העיר עשתה התקדמות משמעותית מאז. לכן חשוב לנו שהפרנסה פה תימשך והכלכלה תצמח והדרכים יהיו פתוחות ו־150 אלף פועלים פלשתינים ייכנסו לישראל לעבוד ויישארו מחוץ לטרור. אני חושב שיש בתחום הזה הצלחה".

על מימון הטרור: "לחמאס יש המון כסף. סלאח ערורי מהכפר ערורה מסתובב בבירות ערביות במזרח התיכון ובודק מי פנוי באלנבי. ברגע שהוא רואה באינטרנט או בטלגרם היתכנות לפיגוע, הוא נותן כסף. אנחנו נלחמים בזה. העלינו את המחירים של הנשקים"

הוא מספר שבכל סופ"ש נכנסים לרמאללה 15-10 אלף ערבים ישראלים לקניות, לבילויים, למסעדות. זה מגלגל את הכלכלה, מעלה את רמת החיים, מאפשר לאנשים להתקיים בכבוד. "ברגע שלאבא פה יש משכורת להאכיל את המשפחה שלו, הוא שולח את הילדים שלו לחינוך, הם מטיילים, אוכלים, חוגגים את החג שלהם וחיים חיים נורמטיביים, יש לנו פחות פיגועי טרור. ככל שנכניס יותר משפחות למעגל הנורמטיבי הזה יהיו פחות פיגועים".

ברמאללה יש פחות טרור מאשר בערים אחרות בגדה.

"זה אינטרס שלהם. זאת הבירה הפלשתינית. כל בכירי המנגנונים יושבים כאן. יש פה שגרירויות, קונסוליות, בתי מלון ומסעדות מלאים, וצריך פה משילות. תיכנס עכשיו לעיר - כל כמה מטרים יש שוטרים שעומדים בצמתים, מכוונים תנועה, נותנים דוחות, אוכפים חוק וסדר. זה הסיפור, שהכלכלה פה תרוץ קדימה".

והמנגנונים פה פועלים נגד תשתיות טרור?

"כן, האינטרס שלהם הוא להיות חזקים פה ובכפרים מסביב. יש לנו איתם שיתוף פעולה מלא".

והיות שהם פועלים, צה"ל ואתה פועלים פחות?

"לא, אני יכול לעצור ברמאללה את מי שאני רוצה, בכל שעה של היום והלילה. בשבוע שעבר ביצענו מעצר מסוערב בלב רמאללה, ליד כיכר מנרה, ב־11 בבוקר, כדי לקחת מחנות מישהו שנחשד כי הוא פעיל דאעש שמניע עניינים. אנחנו פועלים פה כל הזמן".

אתה נכנס הרבה בעצמך?

"אני נכנס לשטח לא פעם על אזרחי כדי לקחת דופק, להבין שנייה מה קורה מסביב, לראות חלק מהאנשים. יש דברים שלשני הצדדים יש אינטרס לפתור אותם".

מה הכי מטריד את הפלשתינים?

"ענייני פרנסה, והיום שאחרי אבו מאזן. הם יודעים שהכל כאן נשען כרגע על כרעי תרנגולת, ולא ברור מה יקרה אחרי שאבו מאזן יזדכה. כשערפאת מת היה ברור שאבו מאזן יבוא במקומו, אבל היום אין יורש ודאי. זה מטריד אותם - האם תהיה פה מלחמת אזרחים כוללת על משילות, על מוקדי כוח, על השלטון, או שהעסק יעבור חלק ובצורה מסודרת. לנו יש אינטרס שתהיה כתובת, כי ביו"ש אין ואקום. אם לא יהיה שלטון מרכזי, זה ייפול לידיים שאתה לא רוצה".

מטרה של הטרור היהודי

אלבז לא עלה לכותרות בגלל הלחימה שלו בטרור הפלשתיני, אלא דווקא בשל המאבק שלו בטרור היהודי. הוא נתפס אצל פעילי הימין הקיצוני כמפקד שלא ממצמץ, והם סימנו סביבו עיגול והפכו אותו למטרה.

"זה הפך לאישי אחרי האירוע בעטרת בחודש יוני", הוא מספר. "זה התחיל עם חקלאי שהביא פרות שלו לחווה שהוא הקים מתחת לכפר אום ספא. אלה אדמות פרטיות, והפרות שלו היו מחרבנות ליד בית הקברות ואוכלות מעצי הזית של הפלשתינים. זה הרתיח את הפלשתינים, והתחילו שם זריקות אבנים הדדיות. אחרי לילה קשוח אמרנו לצבי לנתק את החווה ולקחת את הפרות שלו משם. הוא הלך, ואנחנו פתחנו מחדש את הציר. ואז בשבת בבוקר הוא חזר עם הפרות והחברים שלו לבית הקברות של אום ספא, והפלשתינים התעצבנו, ושוב התחילו חיכוכים ועימותים.

"אז החבר'ה מהחווה קראו לחברים שלהם, משהו כמו 60-50 אנשים שהגיעו על גבי 30 רכבים בשבת ב־12 בצהריים. הם הגיעו לאום ספא, החנו את הרכבים, ירדו לכפר והתחילו לשרוף בתים, לגלגל צמיגים בוערים לתוך בתים עם נשים וילדים. שרפו מכל הבא ליד. אם לא היינו שם, אנשים היו נשרפים. שבת בצהריים, אנשים נוסעים ושורפים. זה לא מסתדר לי בכלל.

"אום ספא זה כפר שקט. במשך שנתיים היו פה אפס אירועים. כלום. הגעתי לשם בעצמי, ראיתי מחזות אימה. פלשתינים ששרפו להם את הבתים, מבועתים מפחד. והאנשים האלה ששרפו ברחו ליד עטרת. הגעתי לשם, והוריתי לסגור את הצומת של עטרת, שכל הרכבים האלה שהיו באירוע לא יזוזו משם. אז הם פתחו את הש"ג של עטרת, בשבת, ונכנסו פנימה ליישוב.

"החלטתי לסגור את עטרת. אמרתי שכל מי שייצא - ייעצר. אני לא מתכוון להעלים עין, לעגל פינות או למצמץ לאור האירועים הקשים שראיתי שם. זאת חרפה מוסרית, וגם בושה בינלאומית מטורפת. כל העולם רואה את התמונות האלה של יהודים שורפים בתים. לאן הגענו? אמרתי שזה לא יקרה במשמרת שלי. שהעבריינים האלה ייעצרו.

"במוצ"ש עמדתי שם בש"ג, יחד עם השב"כ והמשטרה. אף אחד לא יצא עדיין. אמרתי להם שכל תושב עטרת שרוצה לצאת - שייצא, נסיעה טובה ושבוע טוב, אבל כל העבריינים שהגיעו - יבוא גרר וייקח להם את המכונית והם ייעצרו. בשלב מסוים הם הביאו אנשים והתחילו לעבוד בתקשורת, להפוך את הנרטיב, לטעון שהמח"ט שם מצור על עטרת, מתעלם מהפלשתינים ועוצר פה יהודים. 2,000 מעצרים ביצענו פה בשנתיים האחרונות, אינסוף פיגועים שמנענו - זה מתעלם מהפלשתינים? אבל לשרוף בתים עם אנשים - זה לא יקרה במשמרת שלי".

על החיכוך היומיומי: "כל אזרח שנזרקת עליו אבן, אני שואל אותו איפה זה קרה, אם הוא ראה או זיהה משהו. יש פה מאות נערים שזורקים את האבנים האלה, ויש לנו עליהם אפס מודיעין. יש פה 147 ק"מ של צירים בין כפרים. נער כזה לא צריך ללכת יותר ממטר מהבית שלו"

פעם היינו מדברים על קומץ. אתה מדבר כאן על אירוע עם עשרות אנשים. באירוע אחר בתורמוס עיא דיברתם על מאות אנשים, וכך היה גם בחווארה.

"זה מה שמדאיג. בעבר, כשהיינו מדברים על פשיעה לאומנית, זה היה עשרה אנשים שהתגנבו לכפר פלשתיני, ציירו מגן דוד, פינצ'רו רכב וברחו. אחרי אירועי חווארה חצינו קו פרשת מים. היו שם מאות אנשים ששרפו רכבים ושרפו בתים. ועדיין זה קומץ, כי חלק מהאנשים האלה לא גרים כאן בכלל. הם מגיעים מכל רחבי הארץ, וחלקם מתגוררים בכל מיני מאחזים לא חוקיים ובחוות לא חוקיות, וכשיש שעת כושר הם עושים את מה שהם עושים. והקומץ הזה מוציא שם רע לכל ההתיישבות, שרובה מלח הארץ".

קדמה לאירוע הזה תקרית נוספת בפברואר. זה קרה בלילה של הפיגוע שבו נרצחו האחים אלדד ויגל יניב בחווארה, ולאחר הפוגרום שנעשה בכפר.

"הסתובבתי פה בגזרה כי ידעתי שזה פיגוע קשה ומרתיח, וחשבתי שעלולים לקרות גם פה דברים רעים. נסעתי באזור גבעת אסף וראיתי שהכל רגוע, אנשים היו עם דגלים והכל בסדר. המשכתי לכוכב יעקב, אנשים עם דגלים והכל בסדר. ואז אני מגיע לכיכר רימונים, ואני רואה שם שני אנשים שרצים עם סלעים בידיים לעבר רכבים פלשתיניים. יכולתי להמשיך בדרך שלי, לבקש שישלחו מג"ב או משטרה, ולהתעלם מזה. אבל שמו אותי כאן, כריבון של הגזרה, כדי למנוע גם דברים כאלה.

"צריך בשביל זה אומץ, כי אפשר להתעלם. אז ירדתי מהרכב ורצתי לשם, וראיתי אותם זורקים אבנים על רכבים פלשתיניים. רציתי לעצור אותם, והם התחילו להתפרע. הלכתי צעד אחורה וצילמתי אותם, וכשהגיעה ניידת של מג"ב סיפרתי מה קרה - שהם זרקו אבנים ותקפו אותי כשניסיתי לעצור אותם. לקחו אותם לתחנת משטרה, הגיעו עורכי דין של 'חוננו', ושוב הפכו את הנרטיב.

"זה שיטתי. שמו אותי בפרונט, והמציאו איזה סיפור שסתם עצרתי אותם. הם ערכו סרטון והראו לשופט, ואמרו שהמח"ט המציא, הוא שיקר, שהם לא תקפו אף אחד, שסתם עצרו אותם".

בית המשפט מתח עליך ביקורת באירוע הזה.

"בית המשפט ראה את זה בלי העדויות. בלי שהבאנו את הפלשתינים שזרקו עליהם אבנים. בלי צילומים שלנו. זה היה מאוד ראשוני. לפני שבועיים קיבלתי שיחת טלפון מהמשטרה. הסתיימו ארבעה חודשי חקירה, והמשטרה ממליצה להעמיד את השניים האלה לדין".

עם רוח גבית מהקואליציה

בצה"ל ובשב"כ טוענים שהעלייה התלולה בהיקף הטרור היהודי נובעת מרוח גבית שמתקבלת מטעם בכירים בממשלה ובקואליציה. הרוח הגבית הזאת גם מביאה לתנופת הקמה של מאחזים שבעבר היו מפונים מיידית, וכיום נתקלים בקשיים על רקע הרכבה של הממשלה והאחיזה של השר בצלאל סמוטריץ' בסוגיית ההתיישבות כחלק מתפקידו במשרד הביטחון.

אלבז מספר שבשנתו הראשונה בתפקיד פונו יישובים בגזרתו, אבל בשנה האחרונה לא היו פינויים. "פינינו כמה חוות עם ציליות, אבל מאחזים לא חוקיים לא פונו".

אתה מצליח בכלל להידבר עם הקיצוניים?

"בהתחלה הייתי מדבר איתם, יושב ומנסה להקשיב להם ולהבין. הם תחת אחריותי. אם חס ושלום יירצח שם מישהו - זה יהיה כישלון שלי, ולכן חשוב לי גם מרכיב הביטחון של האנשים, שיהיה להם מספר טלפון, שיידעו למי להתקשר כדי שנבוא. אבל אחרי האירועים האחרונים והאלימות יש פחות הידברות, אין עם מי לדבר. אנשים ששורפים אנשים אחרים - ילדים, נשים בתוך בתים - אלה לא אנשים שאתה יכול לדבר איתם".

אז מה צריך לעשות?

"צריך לטפל בהם, אבל זה טיפול רב־ממדי. זה מצריך טיפול של עבודה סוציאלית ומשרד החינוך ומשרד הביטחון ומשרד המשפטים. צריך להקים צוותים שיטפלו בזה, אחרת האנשים האלה ייקחו אותנו לתהום. לא רחוק היום שבית עם משפחה יישרף".

היינו שם כבר.

"משפחת דוואבשה זה קדימון קל למה שיהיה פה אם זה יקרה עכשיו. ההצלחה הכי גדולה שלנו כאן היא שהאוכלוסייה הפלשתינית נמצאת מחוץ למעגל הטרור, וכל חיכוך של פשיעה לאומנית מכניס עוד ועוד פלשתינים למעגל הטרור, ומתישהו עלול להגיע הגפרור שיצית פה את חבית חומר הנפץ הזאת שאנחנו יושבים עליה".

מערכת הביטחון משקיעה מאמץ עצום בניסיון למנוע את התרחיש הזה. אלבז אומר שהוא נדרש להפנות כוחות מפעילות כנגד הטרור הפלשתיני לפעילות כנגד הטרור היהודי. "זה עולם הפוך לחלוטין, ולחיילים מאוד קשה להתמודד עם זה. לכן אני שם את עצמי בפרונט. שיצעקו עלי שהילדים שלי ימותו מסרטן".

אתה מבין שכל זה נועד להפחיד אותך, להרתיע אותך.

"לא אותי. לגביי הם אומרים שזה כבר נגמר, שהוא לא רואה בעיניים. הם עושים הכל כדי שהמחליפים שלנו יגידו שעדיף לא להתעסק עם זה. אבל אסור שזה יקרה, צריך פה עמוד שדרה ערכי מבטון. לא לזוז סנטימטר. להאמין במה שאתה עושה ולא למצמץ לרגע. כשיש דברים שהם רעים והם חרפה מוסרית לעם ישראל, אני אהיה שם. אני פה כדי להגן על עם ישראל, על העם היהודי, ואני גאה במה שאני עושה, גם כשאני משלם על כך מחיר אישי".

אתה חי פה. זה עלול לפגוע לך בעתיד בקידום, בקריירה.

"אם זה מה שיפגע לי בקידום, עדיין אהיה גאה בעצמי, כי אני עושה את הדבר הנכון. כשאני נרדם בלילה, אני אומר לעצמי שאני עושה את זה בשביל הילדים שלי ובשביל הילדים שלך".

ובכל זאת, אתה בן אדם. כשהגעת ליד בנימין כדי לנחם את משפחתו של הראל מסעוד ז"ל שנרצח בפיגוע בעלי חטפת צעקות שאתה רוצח ונאצי.

"זה לא כיף גדול, אבל שעה אחרי שהייתי שם השתתפתי בסיכול של חוליית ירי שפעלה פה בסילוואד. פרופורציות".

"משפחה רגילה ממעמד הביניים"

הוא בן 43. מתגורר בראשון לציון, נשוי ליעל, אב לשלושה - הגדול בן 16 ("עוד שנתיים יתרוצץ פה"), האמצעית בת 14, הקטן בן 9. "משפחה רגילה, מעמד ביניים כמו כולם. חיים במרכז, עובדים, שותפים לצרות".

לפני כמה שבועות, כשסגר שבת בחטיבה, קפצה אליו המשפחה ביום שישי בערב כדי לאכול יחד ארוחת שבת. כמה דקות אחרי שהם הגיעו הוא קיבל דיווח על עימותים בין ישראלים לפלשתינים בכפר בורקה. הוא מיהר לעזוב את הארוחה, ואמר שיחזור תוך כמה דקות. כשהגיע לשטח גילה שהתקרית הפכה לאלימה ובמהלכה נורה פלשתיני למוות. בהמשך נעצרו שני יהודים - יחיאל אינדור ואלישע ירד - וכמה פלשתינים, ששוחררו בינתיים למעצר בית.

אלבז דוחה את הטענות על כך שצה"ל הגיע מאוחר מדי, ובכך אפשר לאירוע להסלים. "מרגע שקיבלנו את הדיווח, תוך כמה דקות היינו בשטח", הוא אומר.

ומה קרה שם?

"האירוע נמצא בחקירת משטרה. בוא נחכה שהיא תסתיים".

לארוחת הערב הוא לא חזר. ב־3 בלילה, כשהגיע לבסיס, משפחתו כבר ישנה בבית. בשנה הקרובה יהיה לו הרבה יותר זמן בשבילם: הוא יעביר אותה כחניך במכללה לביטחון לאומי, אחרי תקופה ארוכה של תפקידי שטח. "בתפקידים האלה אתה מקריב את המשפחה", הוא אומר. "25 שנה שזה מה שאני עושה: שם את הגוף, את הנפש, את החיים שלי, בשביל מדינת ישראל, בשביל שיהיו פה חיים טובים יותר".

על ההקרבה והפיצוי: "אשתי מרוויחה יותר ממני, והחברים שלי צוחקים ממני, אבל זה לא מעניין אותי. אני לא יודע כמה אני משתכר או אם אני במינוס או בפלוס. ב־3 בלילה, כשאתה עוצר מחבל רגע לפני שהוא יוצא להרוג מישהו, זה סיפוק שקשה להסביר"

הוא לא מנותק מהנעשה בארץ, מהשסע הפנימי. העשייה האינטנסיבית מניחה את זה בצד, ולדבריו גם לא מחלחלת עדיין לכוחות ולפעילות. "אני מקווה שכולם יתעשתו. המצב הזה לא עושה טוב לאף אחד".

בנוגע לוויכוח המתעצם על האליטות, על מקומה של הפריפריה והסיכויים שלה, הוא מצביע על עצמו: "אני גאה מאיפה שבאתי, ממשפחה צנועה בדימונה. אף פעם לא נתתי לדבר הזה להפריע לי או למנוע ממני להתקדם. בעיניי זה אף פעם לא היה אישיו, ויש המון מפקדים כמוני בצבא, מזרחים מהפריפריה, שהגיעו והצליחו".

וכל ההקרבה שווה את זה?

"ברור. לא הייתי עושה שום דבר אחרת. הסיפוק שיש לך, וההרגשה שאתה עושה משהו משמעותי למען העם והמדינה - זה מה שמניע אותי. אשתי מרוויחה הרבה יותר ממני, וגם החברים שלי צוחקים ממני, אבל זה אף פעם לא עניין אותי. אני לא יודע כמה אני משתכר או אם אני במינוס או בפלוס. להיות פה ב־3 בלילה, כשאתה עוצר מחבל רגע לפני שהוא יוצא עם מטען או נשק להרוג מישהו, זה סיפוק שקשה להסביר אותו".