בשיתוף תנובה
כשיאיר כהנא, מנהל הרפת של קיבוץ ראש צורים שבגוש עציון, נכנס בכל בוקר למשרדו, ניבטים אליו מהתמונה שעל המדף פניה של גילה. מי שהייתה במשך שנים רבות מנהלת המקום, הכוח המניע והדמות הדומיננטית עבור כל העוסקים במלאכה - והפכה עם הזמן גם לקרובת משפחתו - נהרגה בתאונת דרכים לפני שש שנים, אבל הוא לא שוכח עד כמה גדולה הייתה השפעתה.
"את גילה רוזנבלוט פגשתי לראשונה כששירתי כחייל פה בגוש, ב־1994", מספר יאיר, "היא היתה אדם מאד קשוח וערכי. מסוג האנשים שכאשר אתה רוצה לבנות את סולם הערכים שלך בכלים של חריצות, מחוייבות ומצויינות, אתה מביט בה ויודע שזה המודל שלך לחיקוי. בתקופתה הרפת זכתה במשך שלוש שנים ברציפות בתחרות "חלב הזהב" של תנובה, וזה מעיד הכל על גילה. היא לא הייתה מתפשרת והייתה מאד מסורה. מדובר באדם מאד מיוחד, ואחרי שבחורף 2015 נהרגה יחד עם בעלה בתאונת דרכים, לקחתי את המושכות בכל מה שקשור לניהול הרפת".
יאיר, שמתגורר במושב אלעזר שבגוש עציון, מרבה לדבר על האתגרים הבירוקרטיים שבהם הוא נתקל מדי יום ומדגיש כי "זו לא רפת של קיבוץ עשיר שיכול להרשות לעצמו לפתח אותה מתי שהוא רק רוצה. במשך הרבה שנים זה היה קיבוץ קטן שהיה לו מאד קשה לעמוד במשימה של היאחזות בהר. היה לנו מקרה שבו רצינו להרחיב את אחת הסככות של הרפת - אחרי שניזוקה מפגעי מזג האוויר - וכשהגענו לקבל אישורים התווכחו איתנו על כמה מטרים לפה וכמה מטרים לשם רק בגלל איזה קו שהיה מסומן בטוש עבה יותר בתוכניות המיתאר. מאד קשה להתנהל מול הביורוקרטיה, כשכל מה שאנחנו מבקשים זה לספק תנאים טובים יותר לעסק, במטרה להמשיך בייצור.
"זו רפת שנמצאת במקום שבחורף התנאים בו מאד מיוחדים, אפילו קשים. מצד אחד אנחנו מרגישים כמו באירופה, בעיקר כשיש שלג, אבל גם יש פה ערפל ברמות שאי אפשר לראות שני מטר קדימה, המקום יושב ממש כמו בתוך ענן".
פרנסה לפני פוליטיקה
בין צוות העובדים של הרפת בראש צורים יש גם לא מעט פלסטינים מכפרי האזור, ויאיר ממהר להרגיע את כל מי שעלול להרים גבה: "אנחנו לא בודקים אצל אף אחד מה הלאום שלו ומה כתוב בתעודת הזהות. אמת, הפוליטיקה היא חלק מהיומיום של כולנו וכל אחד מבין שיש פה דיון נוקב ו-ויכוח משמעותי בין היהודים לערבים, אבל את הוויכוח הזה אנחנו משאירים מחוץ לרפת. בסופו של דבר צוות העובדים כאן מורכב מסיפורים קטנים של אנשים שרוצים להתפרנס בכבוד ולהביא אוכל הביתה, לדאוג לחינוך של הילדים ולהתפרנס בכבוד.
"חלק מהעובדים פה מגיע ממשפחות ערביות-פלסטינאיות שהוריהם וסביהם התגוררו בכפרים בגוש עציון, לפני הקמת המדינה. יש לא מעט סיפורים על מה שקרה פה במלחמת השחרור, ובהחלט יש דיון נוקב גם על ההיסטוריה שקשורה במקום הזה, אבל גם כשהדיון הזה עולה אנחנו לא נותנים לאמוציות להשתלט עלינו. כולנו מבינים שזה גדול מאיתנו וכנראה שלא נפתור כאן שום מחלוקת, ובינתיים אנחנו צריכים להמשיך ולחלוב פרות. יש ביקורים הדדיים של עובדים אחד אצל השני בבתים, ובסך הכל אנחנו במערכת יחסים טובה".
מאבק יומיומי
בחזרה למנהלת הרפת המיתולוגית. יאיר מספר כי אחד הקוריוזים הזכורים לו בנוגע לגילה ז"ל היה המקרה שבו פנה אחיה אל חבר הכנסת לשעבר יאיר צבן, שהיה מחובר מאד לענף החקלאות, כדי להתייעץ עימו בנוגע למיזם שרצה להקים בחו"ל. צבן, שלא ידע כי מדובר באח של גילה, אמר לו "שמע, יש מנהלת רפת בגוש עציון, אם אתה רוצה עצה טובה ממישהו - לך תדבר איתה".
יאיר: "אין לי ספק בכלל שאם היא היתה פה במקומי הדברים היו נראים אחרת. היא היתה בנאדם מיוחד מאד. כשהיא נהרגה, ההשפעה היתה ניכרת על כל מי שהיה סביבה, לא רק על המשפחה אלא גם על העובדים הזרים. עברנו זמנים לא פשוטים, אנשים היו שפופים, ותוך כדי צריך להמשיך.
"וזה לא רק להמשיך לחלוב. יש מאבק שגילה התחילה אותו לפני ובוודאי אמנון לפניה. זה מאבק באיתני הטבע, מאבק במועצה שלא רוצה שתהיה פה, מאבק בחיפוש אחר כוח אדם מתאים בתוך אוכלוסיה שכבר לא נלהבת לעבוד ברפת. לקיים רפת במקום כזה זה מאבק יומיומי".
כיום יאיר מנהל את הרפת כשמעליו מרכז המשק שנותן לו תמיכה, ועוזרת שמנהלת את העדר. "היא עובדת קשה כמו כולנו ואנחנו חייבים לה הרבה מאד. לא ראיתי הרבה נשים כמותה שקמות ועובדות ומשאירות את הילדים בבית, עם צניעות ומסירות יוצאות מגדר הרגיל".
יאיר מקווה שהמדינה תעשה יותר למען הרפתנים והחקלאים בכלל. "באיחוד האמירויות, שעימה חתמה ישראל על הסכמי אברהם, יש שרה מיוחדת לכל נושא ביטחון המזון והמים ולמיטב הבנתי הוחלט שם שחמישים אחוז מהייצור המקומי יישאר בבית. אנחנו עדיין זוכרים את הקורונה שהיתה פה ואת הדיבורים על מחסור במוצרי חלב, אבל החוויה והתחושה שלנו הן שהכסף יענה את הכל. יביאו את מה שצריך להביא מחו"ל - וזה יעלה יותר בזול. לא מבינים שזה יעלה יותר בזול רק לטווח הקצר.
"אני אישית לא אפיזודה חולפת בענף. זה המקצוע שלי ואני אוהב אותו, אני פה כדי להישאר. יכול להיות שאצטרך לנדוד עם הרפת כי אולי נגיע לנקודה שבה כל הגופים מסביב יצליחו לשבור אותנו - בעיקר בגלל הקשיים הביורוקרטיים - ולאלץ אותנו לעבור למקום שבו נהיה רצויים. בינתיים אנחנו פה, ממשיכים לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו".
בשיתוף תנובה
