בכל מונדיאל או טורניר גדול, אוהדי כדורגל מתעסקים בדרך כלל בשמות, בטקטיקות ובכוכבים שעל הדשא. אבל אם עוצרים לרגע ומסתכלים על הרכב הנבחרות, אפשר לגלות שהכדורגל מספר גם סיפור אחר, כזה שעוסק בהיסטוריה, בהגירה, בפוליטיקה ובקולוניאליזם.
אחת ההשוואות הבולטות ביותר היא בין נבחרות צרפת וארגנטינה. בעוד שנבחרת צרפת מורכבת מלא מעט שחקנים שמוצאם במדינות אפריקאיות, נבחרת ארגנטינה כמעט שאינה כוללת שחקנים שחורים. ההבדל הזה אינו מקרי, והוא משקף שני תהליכים היסטוריים שונים לחלוטין.
כדי להבין את הסיפור צריך לחזור כמה מאות שנים אחורה.
קולוניאליזם הוא מצב שבו מדינה אחת כובשת מדינה אחרת ושולטת בה מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית. לאורך התקופה הקולוניאלית המעצמות האירופיות לא הסתפקו בשליטה בשטח, אלא גם כפו על האוכלוסייה המקומית את שפתן, מערכת החינוך שלהן ולעיתים גם את התרבות והחוקים שלהן.
צרפת הייתה אחת האימפריות הקולוניאליות הגדולות בעולם. במשך מאות שנים היא שלטה בחלקים נרחבים של אפריקה ובהם אלג'יריה, סנגל, מאלי, קמרון וקונגו. גם לאחר שמדינות אלו קיבלו עצמאות, הקשרים שנוצרו בתקופת השלטון הצרפתי לא נעלמו. השפה הצרפתית נותרה שפה רשמית או מרכזית במדינות רבות, והגירה לצרפת הפכה למסלול טבעי עבור משפחות רבות.
התוצאה ניכרת היטב גם בכדורגל. רבים משחקני נבחרת צרפת הם בני ובנות הדור השני או השלישי למהגרים שהגיעו ממושבות צרפת לשעבר. עבורם, צרפת היא מדינת הולדתם, אך סיפור המשפחה שלהם מתחיל באפריקה. במובן הזה, נבחרת צרפת משקפת גם את ההיסטוריה הקולוניאלית של המדינה.
הקשר בין קולוניאליזם לכדורגל אינו רק רעיון תיאורטי. מחקר שפרסמו חוקרים מאוניברסיטת ציריך ואוניברסיטת קונסטנץ מצא כי המעצמות הקולוניאליות לשעבר ממשיכות ליהנות גם כיום ממאגר הכישרונות שנוצר בעקבות קשרי ההגירה עם מושבותיהן לשעבר.
באמצעות סימולציות של מונדיאל 2026, החוקרים הראו כי אילו שחקנים בעלי רקע קולוניאלי היו מייצגים את מדינות המוצא של משפחותיהם ולא את המדינות האירופיות שבהן נולדו או גדלו, סיכויי ההצלחה של חלק מהנבחרות האירופיות היו יורדים באופן משמעותי, בעוד שנבחרות ממדינות שבעבר היו מושבות היו מתחזקות.
אבל אם צרפת מייצגת את מורשת הקולוניאליזם, ארגנטינה מספרת סיפור היסטורי אחר לגמרי. בניגוד לרוב הנבחרות הגדולות בעולם, בנבחרת ארגנטינה כמעט שלא ניתן למצוא שחקנים שחורים. גם כאן, ההסבר נעוץ בהיסטוריה.
בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 אימצה ארגנטינה מדיניות שכונתה "הלבנה" (Blanqueamiento). המדינה עודדה הגירה רחבת היקף מאירופה, בעיקר מאיטליה ומספרד, מתוך תפיסה שכך תהפוך ל"מודרנית" ו"אירופית" יותר. במקביל, האוכלוסייה האפרו־ארגנטינאית, שבעבר הייתה חלק משמעותי מהחברה המקומית, הצטמצמה בעקבות שילוב של מלחמות, מגפות, נישואי תערובת ומדיניות שהדירה אותה בהדרגה מהנרטיב הלאומי.
התוצאה של אותו תהליך ניכרת עד היום. ארגנטינה נתפסת כאחת המדינות ה"לבנות" ביותר באמריקה הלטינית והמאפיינים הדמוגרפיים הללו באים לידי ביטוי גם בהרכב הנבחרת הלאומית.
כשצופים במשחקים של הנבחרות הללו לא רואים רק הבדלים מקצועיים בין שחקנים, אלא גם את טביעת האצבע של תהליכים היסטוריים שהחלו לפני מאות שנים וממשיכים לעצב את המציאות עד היום.
הכדורגל אולי מוכרע על הדשא, אבל ההרכבים של הנבחרות נכתבו, לפחות בחלקם, הרבה לפני שריקת הפתיחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו