"אזורי המוות" באוקיינוס שמאיימים לחנוק את העולם

עמוק מתחת לפני הים הכחולים, מתרחש משבר סביבתי חמור: "אזורי מוות" – שטחי ים נטולי חמצן, שבהם חיים ימיים אינם יכולים לשרוד – מתפשטים בקצב מדאיג. מ-1960 ועד היום, שטחם הכולל גדל פי ארבעה, והם מכסים כיום מיליוני קמ”ר. התופעה מאיימת על שרשראות המזון הימיות, על הדיג העולמי ועל היכולת של האוקיינוסים לווסת את האקלים.

המנגנון פשוט ומורכב בעת ובעונה אחת: חמצן מומס במים מגיע משני מקורות – האטמוספירה ופוטוסינתזה של פיטופלנקטון. אך כאשר חומרי הזנה עודפים, כמו חנקן וזרחן מחקלאות ושפכים, מגיעים לים, הם גורמים לפריחה מסיבית של אצות. כשהאצות מתות, חיידקים מפרקים אותן וצורכים את כל החמצן הזמין. התוצאה היא מים "מתים", שבהם רק חיידקים אנאירוביים (שלא נושמים אוויר) יכולים לשרוד.

מפרץ מקסיקו מארח את אחד מ"אזורי המוות" הגדולים בעולם – 20,000 קמ"ר של מים דלֵי-חמצן בשפך המיסיסיפי. הנהר נושא מיליוני טונות של דשנים מאגן הניקוז העצום שלו. דגים, סרטנים ושרימפס נמלטים או מתים, והדייגים המקומיים מאבדים מאות מיליוני דולרים בשנה. באזור הבלטי, המצב חמור אף יותר, עם 70,000 קמ"ר של קרקעית ים מתה.

אך התופעה החדשה והמדאיגה יותר היא התפשטות "אזורי המוות" לאוקיינוס. באזורים טרופיים, שכבות מים חמים הצפות על פני השטח (מים חמים קלים יותר ממים קרים, בדיוק כמו שאוויר חם קל מאוויר קר ועולה מעליו) מונעות ערבוב עם מים עמוקים עשירי חמצן. התחממות האוקיינוסים מחמירה את הבעיה: מים חמים מחזיקים פחות חמצן, ומגבירים את קצב חילוף החומרים של חיידקים. מודלים מראים שעד 2100, האוקיינוסים עלולים לאבד 3-4% מהחמצן הנמצא בהם.

ההשלכות מרחיקות לכת: דגים גדולים כמו טונה ומרלין, הזקוקים לחמצן רב, נדחקים לאזורים קטנים יותר ופגיעים יותר לדיג-יתר. מינים שיכולים לסבול רמות חמצן נמוכות, כמו מדוזות וחיידקים, משתלטים על המערכת. השינוי בהרכב המינים משבש את מארג המזון כולו. יתר על כן, חיידקים אנאירוביים מייצרים גזי חממה עוצמתיים כמו תחמוצת החנקן ומתאן.

במעמקי האוקיינוס השקט, אזור ה"מינימום החמצני" הטבעי מתרחב. שכבה זו, בעומק 200-1000 מטר, מכילה פחות מ-5% מהחמצן שבפני השטח. היא דוחקת חיים ימיים לשכבה צרה יותר ויותר סמוך לפני הים, שם הם חשופים לטמפרטורות גבוהות ולחומציות מוגברת.

הפתרונות דורשים שינוי מערכתי: הפחתת זיהום תעשייתי וחקלאי, שיקום ביצות החוף המסננות מזהמים, והגבלת פליטות גזי חממה. אך החלון להתערבות מצטמצם. מדענים מזהירים שאנו מתקרבים לנקודת מפנה, שממנה ההתאוששות תהיה איטית ביותר, אם בכלל אפשרית.

(הכתבה נכתבה בעזרת קלוד)