מדינה שלמה הלכה לישון ביום חמישי – והתעוררה בשבת

תושבי סמואה הלכו לישון ביום חמישי, ה-29 בדצמבר 2011, והתעוררו ביום שבת, ה-31 בדצמבר 2011. יום שישי לא הגיע למדינה המרוחקת.

לא מדובר במדע בדיוני או בתקלה במטריקס – המדינה הקטנה באוקיינוס השקט "קפצה" 24 שעות קדימה בזמן, כדי לעבור לצד השני של קו התאריך הבינלאומי. ההחלטה הכלכלית הפרגמטית הזו חשפה את האבסורד של הקו הדמיוני שמחליט מתי מתחיל המחר.

קו התאריך הבינלאומי, שעובר בערך לאורך קו האורך 180 (לא צריך להוסיף “מזרח” או “מערב”, כי כמובן שזה נכון לשניהם, מאחר שמדובר בקו הנגדי לקו גריניץ’), הוא המקום היחיד בעולם שבו אפשר לעבור ממחר להיום, או מהיום לאתמול. מי שחוצה אותו מערבה מדלג יום קדימה, ומי שחוצה מזרחה חוזר יום אחורה. זה נשמע הגיוני על הנייר, אבל במציאות הקו מתעקם כמו נחש שיכור, עוקף איים, וחוצה מדינות באופן שנראה אקראי לחלוטין.

ההבדל בין Oakland ל-Aukland

סמואה קיבלה את קו התאריך המערבי (הצד האמריקאי) ב-1892, בהשפעת סוחרים אמריקאים שרצו שקבוצת האיים תהיה מסונכרנת עם קליפורניה. במשך 119 שנים, סמואה הייתה 23 שעות מאחורי אוקלנד (Aukland) שבניו-זילנד ו-3 שעות אחרי אוקלנד (Oakland) שבקליפורניה – למרות שגיאוגרפית היא קרובה הרבה יותר לראשונה מאשר לאחרונה (3,300 ק"מ מניו-זילנד, 5,800 ק"מ מאוסטרליה, ו-7,700 ק"מ לקליפורניה). העיוות הזה עלה למדינה מיליונים בהפסדי מסחר עם ה”שכנים”.

ב-2009, ראש הממשלה טוּאילַאֶפַּה סַאילֶלֶה מַליאֶלֶגַאוֹי הכריז על התוכנית המהפכנית. הנימוקים היו כלכליים: 90% מהסחר של סמואה הוא עם אוסטרליה וניו-זילנד, אבל הפרש הזמן המוזר אומר ששעה אחרי שסמואה פותחת את המסחר של יום שני, השכנים שלה פותחים את המחסר של יום שלישי. בסופי שבוע המצב גרוע יותר – כשבסמואה יום שישי, באוסטרליה שבת. בפועל, רק 3 ימי עסקים בשבוע חופפים (מיום שני בסמואה, שהוא שלישי אצל השכנים, עד יום רביעי בסמואה, שהוא חמישי אצל השכנים).

ההכנות לקפיצה בזמן היו מורכבות. מערכות מחשב נאלצו להתעדכן, חוזים עסקיים דרשו תיקונים, ולוחות טיסות שונו. השאלה הגדולה: מה יקרה למי שנולד ב-30 בדצמבר? האם יום ההולדת שלו פשוט נמחק? הממשלה החליטה שאנשים יכולים לבחור אם לחגוג ב-29 או ב-31.

הכנסיות התנגדו נמרצות. האדוונטיסטים של היום השביעי טענו שזה ישבש את מחזור השבת הקדוש. עסקים עם ארה"ב חששו מאובדן יתרון תחרותי. תעשיית התיירות דאגה שתיירים אמריקאים יתבלבלו. אבל הממשלה עמדה על שלה.

בליל ה"קפיצה", המדינה חגגה עם זיקוקים ומסיבות ספירה לאחור – לא לשנה החדשה (שהגיעה לילה אחד מאוחר יותר), אלא ליום שנעלם. עובדים קיבלו תשלום על יומיים למרות שעבדו רק יום אחד. בתי מלון גבו תעריף של שני לילות למי שנשאר רק לילה אחד. חברות תעופה נאלצו להסביר לנוסעים למה הם "מגיעים לפני שיצאו".

האירוניה: סמואה האמריקאית, טריטוריה אמריקאית 100 ק"מ בלבד מסמואה העצמאית, נשארה בצד המזרחי של קו התאריך. כעת, למרות שאפשר לראות את האי השכן, יש ביניהם הפרש של 24 שעות. משפחות מפוצלות בין שני האיים חיות ביומיים שונים. כשבסמואה יום ראשון בבוקר, בסמואה האמריקאית עדיין שבת בבוקר.

סמואה אינה המדינה הראשונה ש"חוצה את הקו": קיריבּאטי, קבוצת איים המפוזרים על שטח עצום (3.5 מיליון קמ"ר – יותר מפי 100 משטחה של ישראל) באוקיינוס השקט צפונית לסמואה, ביצעה מהלך דומה ב-1995, אבל מסיבה שונה – להיות המדינה הראשונה שתקבל את המילניום החדש. האיים המזרחיים שלה קפצו יום קדימה, והמדינה פרסמה את עצמה כ"מקום שבו מתחיל המחר". איי צ'טהאם של ניו זילנד, שנמצאים 45 דקות לפני כולם (כן, יש להם אזור זמן של רבע שעה), טוענים גם הם לתואר.

הבלבול ממחיש את השרירותיות של הזמן האנושי. קו התאריך אינו קו אורך ישר – הוא מתפתל סביב רוסיה, חוצה את קיריבאטי, ומקיף את אנטארקטיקה בצורה שאף אחד לא מבין. אין אמנה בינלאומית שקובעת איפה הוא עובר, וכך, כל מדינה יכולה להחליט באיזה צד היא רוצה להיות. גם בין אזורי הזמן אין קווים קבועים, כך שכל מדינה קובעת לעצמה אזורי זמן – וכך הגענו למצב בו יש בעולם 39 אזורי זמן (הרי היינו מצפים שיהיו לכל היותר 24), טונגה נמצאת 25 שעות לפני הוואי השכנה הנמצאת על אותו קו אורך, מדינות ענק כמו הודו וסין נמצאות באזור זמן יחיד (לפחות רשמית), ומדינות קובעות לעצמן אזורי זמן של חצאי, ואף רבעי שעה (כמו איי צ’טהאם, נפאל ואיראן).

(הכתבה נכתבה בעזרת קלוד)