חופש אמיתי יתחיל כתפסיקו לעשות את זה

האם יצא לכם לעזוב שיחה עם התחושה שאמרתם יותר מדי? לא מתוך גסות או חוסר רגישות, אלא דווקא כי ניסיתם להסביר את עצמכם למי שלא באמת רצה להבין אתכם? אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא לבד. רבים מאיתנו מרגישים שללא הסבר מדויק, לא נזכה להבנה, לקבלה או לשקט מהצד השני. אבל האמת? ההסברים האלה גובים מחיר כבד – מהשלווה הפנימית ועד האותנטיות שלכם.

לפי מאמר שפורסם לאחרונה ב- Psychology Today, אתר מקצועי מוביל בתחום הפסיכולוגיה, הבריאות הנפשית וההתפתחות האישית, ההרגל להסביר את עצמנו שוב ושוב נובע לעיתים ממנגנוני הישרדות מוקדמים, פחד מקונפליקטים או דפוסי ריצוי מושרשים. אך אפשר גם אחרת.

מאיפה נובע הצורך הזה להסביר?

מי שגדלו בסביבה לא יציבה רגשית, ייתכן שלמדו שלהסביר הכול זה הדרך להגן על עצמם. לפרט, לרכך, לתכנן מראש תגובות – כל אלה היו כלים להימנע מכעס, דחייה או עונש. גם בבגרות, הדפוס נמשך: מי שסובלים מחרדה, מפחד מאכזבה או מחוויות עבר כואבות – עשויים להרגיש שמותר להם להציב גבול רק אם הם מנמקים אותו היטב.

כך נולדת תחושת חובה לספק הסברים גם כשלא התבקשו. להעניק גישה לעולם הפנימי גם לאנשים שלא הרוויחו אותה. לתרץ, במקום פשוט לומר: לא.

כשגבול הופך להזמנה למשא ומתן

נניח שהחלטתם לא להגיע לאירוע משפחתי. אמירה כמו "אני לא מתכוון להגיע" היא ברורה, מדויקת ומכבדת. אבל עבור רבים, השקט הזה קשה מדי, אז הם מוסיפים: "היה לי שבוע עמוס, אני צריך לנוח, אני מבין שזה חשוב לך... אולי אקפוץ לחצי שעה?"

כך, הגבול שאמור היה להגן עליכם הופך לדלת פתוחה – להצקות, לאשמה, ללחץ. לא כי ההסברים שלכם אינם נכונים, אלא כי עצם השיתוף משדר חוסר ביטחון בהחלטה. זהו רגע שבו ההחלטה הברורה שלכם הופכת לנושא לדיון.

ההשתקה שמביאה שחרור

כשתחליטו להפסיק להסביר – בהתחלה זה ירגיש מוזר. אולי תחושו חוסר נוחות, אשמה או חשש שתיתפסו כקרים. אך עם הזמן, תגיע הקלה. תגלו שלא חייבים להוסיף פסקה אחרי כל גבול. שלא צריך להתכונן לכל תגובה. ובעיקר – תבינו מי באמת מכבד אתכם, ומי רק הגיב טוב כל עוד שיתפתם פעולה.

האנשים שנשארים לידכם כשהדברים ברורים – הם אלו ששווה להשקיע בהם. אלה שלא – לא הקשיבו לכם באמת, אלא חיפשו דרך לשנות את דעתכם.

מה כן לומר?

אפשר להציב גבולות באדיבות, בלי הסברים. הנה כמה ניסוחים שמכבדים גם אתכם וגם את הצד השני:

• "אני לא פנוי, אבל תודה."

• "זה פחות מתאים לי כרגע."

• "קיבלתי החלטה."

• "אני מעדיף לא להיכנס לפרטים, תודה על ההבנה."

• "אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה, בואו נעבור הלאה."

המשפטים האלה לא חדים, אבל הם ברורים. הם לא מעליבים, אבל לא מזמינים דיון. והכי חשוב – הם משאירים את השליטה בידיים שלכם.

מה תרוויחו מכך?

כשתפסיקו להצדיק את הבחירות שלכם בפני אנשים שמזלזלים בגבולותיכם, תחזירו לעצמכם כוחות נפשיים. לא תבזבזו זמן על תכנון שיחות, הגנה עצמית או חרטות. תתחברו לערכים שלכם, תפסיקו לחפש אישור מבחוץ, ותתחילו להבחין מי באמת ראוי למקום בחייכם.

השינוי העמוק ביותר יתרחש בפנים: תלמדו שאתם לא חייבים להסביר כדי להיות שווים. שלא כל אהבה דורשת הסבר. שהערך שלכם לא תלוי ביכולת שלכם להיות נעימים או משכנעים.

תרגול של איפוק מחזק את הביטחון

כמו כל שינוי התנהגותי, גם זה דורש תרגול. יהיו פעמים שתסבירו שוב – וזה בסדר. אתם בתהליך. בכל פעם שתבחרו לשתוק במקום לפרט, בכל פעם שתסמכו על הגבול הפנימי שלכם – תחזקו את תחושת הביטחון והשלמות.

ובסוף, תבינו: אתם לא צריכים להסביר כדי להיות אדיבים. לא חייבים להילחם כדי לשמור על שלוותכם. ולא צריכים לשכנע אף אחד – כדי להיות שלמים עם עצמכם.

המאמר נכתב בסיוע כלי AI ונערך על ידי עורכת המדור.