כשמאמינים בי – אני פורח: הציפיות שלכם מעצבות את המציאות, כי אפקט פיגמליון אמיתי

האם אי פעם הרגשתם שילד, תלמיד או קולגה מצליח יותר כשאתם מאמינים בו באמת? אולי בלי ששמתם לב, העברתם אמונה זו בטון קולכם, במבטכם או בדרך שבה הקשבתם לו. אפקט פיגמליון, שהתגלה כבר בשנות ה־60, מוכיח בדיוק את זה: מה שאתם מצפים מהאחרים — זה מה שהם יהפכו להיות. לא בגלל קסם, אלא בגלל שפת גוף, טון דיבור, והמסרים הדקים שכולנו מעבירים בלי להתכוון.

מהתחלה: ניסוי פשוט עם חולדות שחשף אמת עמוקה

בשנות ה־60 ערך הפסיכולוג רוברט רוזנטל ניסוי באוניברסיטת צפון דקוטה. סטודנטים קיבלו חולדות לטובת ניסוי מבוכים. לחלקם נאמר שהחולדות "חכמות", ולאחרים — שהן "טיפשות". בפועל, כל החולדות היו זהות גנטית. אבל החולדות שזכו ליחס של "חכמות" — באמת ביצעו את המשימות טוב יותר.

המסקנה? היחס של הסטודנטים — שנבע מציפיות מוקדמות — שינה את ההתנהגות של החולדות עצמן. סטודנטים שחשבו שהחולדה "מבריקה" נטו ללטף בעדינות, לדבר בטון רגוע ולעודד — והחולדות הגיבו בהתאם.

לקריאה נוספת:
The Pygmalion Effect - Psychology Today, 2025

מכיתות מעבדה לכיתות בית ספר: הילדים ש"אמורים לפרוח" — אכן פרחו

בעקבות הצלחת הניסוי עם החולדות, רוזנטל חבר ללנור ג’ייקובסון, מנהלת בית ספר יסודי בסן פרנסיסקו. יחד הם המציאו מבחן דמיוני בשם "מבחן הרווארד לרכישה אינטלקטואלית", ודיווחו למורים שהתלמידים שהצליחו בו עתידים לפרוח בקרוב.

בפועל, הבחירה בתלמידים הייתה אקראית לגמרי — אך כעבור שנה, הם אכן הראו שיפור ניכר. המורים — מתוך אמונה בתלמידים — העניקו להם יותר עידוד, סבלנות ומשוב חיובי. זה לא קסם: זו אמונה שיצרה מציאות.

הספר שהצית את הדיון הציבורי:
Rosenthal, R. & Jacobson, L. (1968). Pygmalion in the Classroom. Holt, Rinehart & Winston.

ציפיות שלא נאמרות בקול — משפיעות הרבה יותר

הפסיכולוג דניאל גולמן, מחבר רב המכר אינטליגנציה רגשית, הרחיב על ממצאיו של רוזנטל והצביע על כך שציפיות מועברות בעיקר בצורה בלתי מילולית: הבעות פנים, מחוות, קצב דיבור, מרחק פיזי. הוא ציטט מחקרים שהראו שלשופטים, למשל, קשה לשדר נייטרליות — כי הטון, ולא המילים, חושף מה הם באמת מרגישים.

גם רופאים שהביעו תסכול במבט או טון כלפי מטופלים — שידרו חוסר אמון בהחלמה, מה שפגע ביחסי האמון ובשיפור המטופל.

לקריאה נוספת:
Goleman, D. (1995). Emotional Intelligence. Bantam Books.

כשאמפתיה ורוגע משנים את התמונה

הפסיכיאטרית ד"ר הלן ריס מבית החולים מסצ'וסטס ג’נרל פיתחה תוכנית להעצמת אמפתיה בקרב רופאים. היא לימדה אותם לשים לב לשפת הגוף שלהם — והתגובות לא איחרו להגיע: שביעות רצון המטופלים עלתה, והתקשורת השתפרה דרמטית.

באופן דומה, כשאתם משדרים אמפתיה — גם בלי מילה אחת — אתם יוצרים סביבה תומכת, שמסייעת לאחרים להאמין בעצמם ולהתפתח.

לפרטים על התוכנית של ד"ר ריס:
Empathetics – Empathy Training for Clinicians

אין קיצורי דרך — אבל יש מודעות

רוזנטל עצמו הזהיר: אין "ערכת קסם" של מחוות. אי אפשר לזייף חום. אי אפשר לחקות את הטון הנכון ולהשיג את אותן תוצאות. מה שדרוש זו מודעות עצמית: לזהות את הציפיות שלכם, לשים לב אם הן מגבילות או מרוממות — ולבחור להעביר מסר תומך, כן ואמין.

זה תקף לא רק למורים או מטפלים, אלא גם להורים, מנהלים, בני זוג, ואפילו חברים. כל מערכת יחסים היא מעין מראה של הציפיות שאנחנו משקפים זה לזה.

מתי בפעם האחרונה בדקתם מה אתם משדרים?

במהלך סדנאות שנערכו בארה"ב בעקבות המחקר, מורים גילו שהיו להם "תלמידים מועדפים" שקיבלו מהם יותר עידוד — מבלי שהתכוונו לכך. פסיכולוגים הבחינו ששפת הגוף שלהם שונה מול מטופלים מסוימים — וייתכן שהעבירו להם תחושה של חוסר אמון.

הרגע שבו אתם שמים לב לכך — הוא הרגע שבו אפשר לשנות.

דברי גתה שנשמעים פתאום כל כך מדויקים

המשורר הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה ניסח זאת כך:

ואין תזכורת חזקה יותר מאפקט פיגמליון לכך שמה שאתם מאמינים בו — יוכל להתרחש, אם רק תאמינו מספיק.

המאמר נכתב בסיוע כלי ai ונערך על ידי עורכת המדור.