זה מה שקורה למוח של שחקנים אחרי יותר מדי זמן בדמות אחת

כאשר דניאל דיי-לואיס בילה שבועות בכיסא גלגלים כדי להתכונן ל"כף רגלי השמאלית" (1989), או כאשר הית' לדג'ר בודד את עצמו במשך חודש כדי להפוך לג'וקר (“האביר האפל”, 2008), הם לא רק הפגינו מסירות לעבודה – הם ממש חיווטו מחדש את המוח שלהם. מחקרים חדשים במדעי המוח מגלים שמשחק מתודי, במיוחד לאורך תקופות ממושכות, יוצר שינויים מדידים בפעילות ותפקוד המוח.

מחקר שנערך באוניברסיטת מקמאסטר בקנדה ב-2019 השתמש ב-MRI תפקודי כדי לסרוק את מוחם של תלמידי שנה רביעית במגמת תיאטרון לפני, במהלך ואחרי הכנה יסודית לדמות. התוצאות היו מדהימות: בזמן ששיחקו דמות, השחקנים הראו פלסטיות עצבית מוגברת – כלומר יותר יכולת ליצור חיבורים חדשים במוח – במיוחד באזורים הקשורים לעיבוד רגשי ונקיטת פרספקטיבה. במלים אחרות, השחקנים נוטים לאמץ חשיבה שנתפשת כתואמת את הדמות שאותה הם משחקים כל עוד הם בדמות.

התופעה הפסיכולוגית הידועה כ"טשטוש גבולות" מסבירה מדוע חלק מהשחקנים מדווחים על קושי להפריד את עצמם מתפקידים אינטנסיביים. כאשר ג'ארד לטו נשאר בדמות הג'וקר לאורך כל הצילומים של "יחידת המתאבדים" (2016), ושלח מתנות מטרידות לחברי הצוות, התנהגותו שיקפה את טשטוש הגבולות הנוירולוגי הזה.

אולי המרתק ביותר הוא כיצד משחק מתודי משפיע על יצירת זיכרון: כאשר שחקנים יוצרים זיכרונות רגשיים כדמויותיהם, חוויות אלו מקודדות דרך אותם נתיבים עצביים כמו זיכרונות אוטוביוגרפיים אמיתיים. זה מסביר מדוע שחקנים כמו ג'ים קארי, שנשאר בדמות אנדי קאופמן לסרט "איש על הירח" (1999), מדווחים שהם מרגישים כאילו יש להם זיכרונות של חוויות שמעולם לא חוו.

השינויים הנוירוביולוגיים אינם נטולי סיכונים; פסיכולוגים תיעדו מקרים של "דחק פוסט-דרמטי" – מצב בו שחקנים חווים השפעות רגשיות מתמשכות מתפקידים טראומטיים. לאחר צילום סצנות אינטנסיביות עבור "האיש שנולד מחדש" (2015), ליאונרדו דיקפריו דיווח על סיוטים והפרעות רגשיות שנמשכו חודשים.

חלק מהשחקנים פיתחו טכניקות ספציפיות ל"יציאה מתפקיד", כדי לנטרל השפעות אלו: בנדיקט קמברבאץ' מתאר שימוש בטבילה במים קרים כדי "לשטוף" מעליו דמויות לאחר הצילומים, בעוד אחרים משתמשים בטקסים פורמליים אחרים כדי "להשיל" באופן סמלי את תפקידיהם. טכניקות אלו עוזרות לאפס נתיבים עצביים שהסתגלו זמנית לתכונות הדמות.

עם התקדמות המחקר, בתי ספר למשחק מתחילים לשלב תובנות בטכניקות שלהם; התחום המתפתח של "תרפיה נוירו-דרמטית" משתמש בהבנה של פלסטיות עצבית כדי לעזור לשחקנים להיכנס ולצאת בבטחה מדמויות, ומוכיח שהאמנות העתיקה של גילום אדם אחר היא מדע באותה מידה שהיא אמנות.

הכתבה נכתבה ברובה ע"י קלוד.