במשך עשרות שנים, התיאוריה המובילה לגבי מחלת האלצהיימר טוענת כי היא נגרמת מהצטברות של גושי חלבון עמילואיד רעיל במוח. עם זאת, מספר הולך וגדל של חוקרים מערערים על ההשערה הזו, ומציעים הסברים חדשים לניוון העצבי ההרסני שפוקד מיליונים ברחבי העולם. ננסה להבין את המודל המוביל, בעזרת Claude.
אחד מהמודלים הנועזים בתחום מגיע מד"ר דונלד וויבר ועמיתיו במכון המוח קְרֶמְבּיל בטורונטו. המחקר שלהם מצביע על כך שמחלת אלצהיימר עשויה להיות למעשה הפרעה אוטואימונית, שבה המערכת החיסונית של המוח פונה נגד עצמה וגורמת לנזקים.
לפי התיאוריה הזו, חלבון העמילואיד אינו תוצר לוואי חריג, אלא חלק מהתגובה החיסונית הרגילה של המוח, שמטרתה להילחם בזיהומים ולתקן פציעות. הבעיה נוצרת מכיוון שלחלבוני עמילואיד קשה להבחין בין פתוגנים פולשים לבין תאי המוח עצמו, עקב קווי דמיון מולקולריים. כתוצאה מכך, העמילואיד תוקף בטעות נוירונים בריאים, וגורם להתקפה אוטואימונית מוטעית, שמובילה למוות הולך ומחמיר של תאי מוח ולפגיעה קוגניטיבית.
"אלצהיימר מתגלה כמחלה אוטואימונית", אומר ד"ר וויבר, ומציין שלפי המודל שלו העמילואיד אמנם משחק תפקיד מרכזי – אך לא זה שמדענים קישרו אליו עד כה. המודל יכול להסביר מדוע תרופות רבות נגד עמילואיד נכשלו – מכיוון שהן אינן מטפלות במה שעשויים להיות הגורמים האוטואימוניים הבסיסיים. במקום זאת, החוקרים מטורונטו מאמינים שטיפולים חדשים, המווסתים היבטים שונים של המערכת החיסונית של המוח, יכולים להוכיח את עצמם כיעילים יותר בטיפול באלצהיימר.
כאמור, התיאוריה הלא שגרתית הזו היא רק חלק משינוי גדול יותר במחקר אלצהיימר, כאשר מדענים מחפשים נקודות מבט חדשות שיסבירו מדוע ניסיונות לטפל באלצהיימר על ידי כיוון לעמילואיד לא הצליחו. רעיונות אחרים שצוברים תאוצה כוללים זיהומים, תפקוד לקוי של המיטוכונדריה או רעילות מתכת כגורמים למחלה.
אלצהיימר היא אחת המחלות הנפוצות, המוכרות והטרגיות ביותר בעולם בשנים האחרונות. עשרות מיליונים ברחבי העולם סובלים ממנה, ולכן קיימת דחיפות לפריצות דרך טיפוליות חדשניות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו