זו הסיבה שהפרשנים בתקשורת כל הזמן טועים

“קשה לעשות תחזיות – במיוחד לגבי העתיד", כפי שאומר הפתגם הדני העתיק שהפך לפופולארי במדינות אחרות בזכות הפיזיקאי נילס בור – אבל נראה שדווקא "מומחים" מסוגים שונים, כמו פרשנים בטלוויזיה, נוטים להיכשל בכך במיוחד. למה זה קורה, ומדוע הם לא לומדים לקח? נעזרנו ב-Claude וב-Forefront כדי להביא תשובה אפשרית לשאלה.

הספר "Superforecasting: The Art and Science of Prediction" (בתרגום חופשי: חיזוי-על: אמנות ומדע החיזוי), מאת פיליפ טטלוק ודן גרדנר, שיצא לאור ב-2015, מציג מבט מרתק על מה שמפריד בין ‘חזאים’ מוצלחים לכל היתר, באמצעות מחקר מקיף על טורנירי חיזוי המנוהלים על ידי פעילות הפרוקטים למחקר מתקדם בתחומי המודיעין (IARPA) בממשל האמריקאי.

הכותבים זיהו תכונות מסוימות השכיחות בקרב "חזאי-על" – אנשים שעולים באופן עקבי על אחרים בחיזוי אירועים גיאופוליטיים וכלכליים. אחת התובנות המרכזיות בספר היא שחיזוי מוגבל על ידי מגוון הטיות ומגבלות קוגניטיביות. אפילו המומחים הבקיאים ביותר בתחום מסוים עשויים להתקשות לחזות במדויק את העתיד.

ביצוע תחזיות כרוך בהתמודדות עם אי ודאות, והתחשבות במספר גורמים מורכבים שיכולים להשפיע על אופן התרחשות האירועים. המוח שלנו אינו מחווט באופן טבעי לסוג זה של חשיבה הסתברותית ומבוססת תרחישים. במקום זאת, כפי שמסבירים המחברים, יש לנו נטיות להתעלם ממידע שסותר את התיאוריות הקיימות שלנו, להיות בטוחים מדי בהשקפותינו, ולא לשנות את האמונות שלנו כאשר עולים נתונים חדשים.

הספר מזהה כמה מהתכונות המנטליות שעוזרות לחזאי-על להתגבר על המלכודות הקוגניטיביות הללו: הם נוטים לגשת לבעיות מתוך עמדה של סקרנות, עם ראש פתוח במקום "הטיית אישור” (נטייה להתייחס רק לעובדות שתומכות במסקנה המועדפת); נוח להם להתמודד עם הסתברויות מספריות במקום להצהיר הצהרות סופיות; ויש להם "דפוס צמיחה", שבו הם מתייחסים לשגיאות לא ככישלונות אישיים, אלא כהזדמנויות ללמוד ולשפר את השיטות שלהם.

השניים מדגישים כי התקשורת מעודדת אבסולוטיזם על פני הצגת אפשרויות הסתברותיות שונות. זאת משום שהכרזה בביטחון מדומה על תחזיות החלטיות, ולא משנה כמה קטנה ההסתברות להן, מושכת קהל. הודאה במורכבות אינה "מצטלמת" היטב.

המחברים משווים את סוגי הפרשנים השונים לשועלים ולקיפודים: שועלים, שניגשים לנושא עם מגוון פרטי ידע ומנסים לחברם לכמה אפשרויות סבירות, לעומת קיפודים, שמסדרים את כל הרעיונות סביב רעיונות קיימים כדי לקבל את מסקנה שהם נוטים להחליט עליה מראש. הם ממליצים למומחים לאמץ ביקורת עצמית, חיפוש דווקא של רעיונות שסותרים את אלה שלהם, הצגת אפשרויות שונות בעלות סבירות גבוהה יחסית ועדכון תחזיות לעתים קרובות ככל שהנתונים משתנים.