נגה בן יהודה, 26, נמצאת עכשיו בשיאו של הטיול השלישי הגדול שלה, והפעם בלי תאריך חזרה. היא גדלה באזור ירושלים, טיילה לבדה באפריקה, הספיקה עוד 8 חודשים בדרום אמריקה וכעת שוהה במזרח הרחוק. בין לבין הקימה עסק שנקרא “לטייל מבפנים החוצה”, בו היא מלווה בעיקר בנות צעירות, משוחררות טריות למשל, שרוצות לצאת לטיול לבדן אבל חוששות.
אל הוויפאסנה (שיטת מדיטציה) במזרח תאילנד הצטרפה לבדה, במרכז שנקרא Dhamma Bhuvana. למשך עשרה ימים מלאים, בלי לדבר, בלי מגע עיניים, בלי לכתוב או לקרוא ובלי טלפון."זה אולי נשמע מוזר, אבל אחד החוקים הכי בסיסיים של הקורס הוא שאסור בכלל ליצור קשר עם אף אחד, אפילו לא עם מי שהגעת איתם. אבל בכל זאת יצאתי משם עם שתי חברות שממש נכנסו לי ללב - סולן, צרפתייה שישבה לידי, ואנה, גרמנייה בת 20. הקשר האמיתי איתן התחיל רק אחרי שהשתיקה נשברה, ביום העשירי – ואז זה היה כאילו הכרנו שנים", היא מספרת ל"היום".
איך נראה יום בוויפאסנה?
"יום שם קשיח ומדויק: בשעה 04:00 קמים, 04:30 עד 06:30 מדיטציה, 06:30 ארוחת בוקר, ומשם רצף של מדיטציות, בקבוצה ולבד, עד 21:30, אז מכבים אור. סך הכל בערך עשר שעות מדיטציה ביום. בשלושת הימים הראשונים כל מה שעושים זה להתבונן בנשימה, ומהיום הרביעי מתחילים לסרוק את הגוף כולו, חלק אחר חלק, בלי להגיב לשום תחושה לא לכאב ולא לתחושה נעימה".
מה עושים כשמשעמם?
"לא משעמם כי תמיד יש מחשבות או על הדברים שלמדנו או על מחשבות על החיים, המחשבות לא מפסיקות לרוץ ודווקא המטרה של הוויפאסנה זה ללמד אותנו להיות ב'כאן ועכשיו'. אז לי לפחות לא היה משעמם. אם כן היה לי משעמם אז מצאתי את עצמי יושבת ומתבוננת בנוף הולכת ואולי מציירת קצת בחול היה לי הרבה פעמים שפשוט בהיתי בחיות בנמלים, אפילו עשיתי קצת פעילות גופנית בין לבין", היא מספרת.
במהלך השהות לא נהוג לדבר אחד עם השני. "פשוט אף אחד לא מדבר אז ברגע שאף אחד לא מדבר ויש רק שקט טוטאלי סביבך אז אין עם מי לדבר. וגם האנשים היחידים שמותר להם לדבר זה עם המורה. אם במקרה היתה סיטואציה שצריך לשאול שאלה על החומר, על מה שאתה חווה, אז היא הייתה הדמות היחידה שדיברתי איתה ולפעמים גם מהמינהלה כי הם רצו להביא לי לשמוע את הדיסקורס בעברית, בשפה שלי. אז איתם דיברתי וגם זה לחישות ולא במקום ציבורי".
מה קורה אם את חייבת לבדוק משהו בטלפון?
"אין סיטואציה כזאת אני מנתקת את הטלפון. הודעתי לכל המשפחה ולמי שצריך שאני הולכת להתנתק לעשרה ימים. אין, לא נוגעים בטלפון. הוא נעול בלוקר". התיעודים בכתבה הם מהיום האחרון כאשר כבר היה מותר להשתמש בטלפון.
מה אוכלים שם?
"צמחוני בלבד, ורק שתי ארוחות ביום - בוקר וצהריים - ובערב תה, בלי ארוחת ערב אמיתית. האוכל התאילנדי היה מגוון ועשיר, ואני ממש נהניתי - אורז, נודלס, ירקות, ופירות וקינוחים כמו מנגו סטיקי רייס וקוקוס. בערב תמיד סיימתי עם לחם וחמאה או ריבת חלב".
המרכז לא דורש תשלום. הקורס כולו מבוסס על תרומה חופשית (Dana). כל המרכזים בעולם מתופעלים על ידי מתנדבים, וכל מי שסיים קורס תורם כמה שהוא בוחר.
למי זה מתאים?
התהליך הרוחני לא מתאים לכל אחד. "זה מתאים למי שמוכן להתחייב ל-10 ימים שלמים ברצינות - זה לא “חופשה” ולא נופש. למי שמוכן להתמודד עם דברים לא פתורים בעצמו, כי הם עולים למעלה, בלי ברירה. וחשוב לי להגיד - זה לא מתאים כתחליף לטיפול נפשי למי שסובל ממצוקה נפשית קשה, יש על זה אזהרה מפורשת. אבל זה לגמרי לא דתי, וזה מתאים לכל אחד בלי קשר לרקע דתי – זו טכניקה, לא פולחן".
המנזר
יום אחרי הקורס, נגה יצאה לביקור במנזר בודהיסטי, עם שתי חברות מהוויפאסנה: פהפה, תאילנדית בת 43 עם ילדה בת 15 שישבה לידה בקורס, ובחורה בשם סולן. "פהפה היא זו שיזמה את זה – היא סיפרה לנו כבר ביום שהשתיקה נשברה שהיא מתכננת לנסוע, השכירה רכב, ולקחה אותנו איתה. הבוקר הזה היה מיוחד לגמרי אחרת מהוויפאסנה. חילקנו אוכל לנזירים (פהפה דאגה לזה מראש, אפילו הביאה חלב סויה כתרומה), עזרנו קצת במטבח, ראינו את המקדש שבו עורכים את הטקסים, ואכלנו ארוחה משותפת מקערה אחת – משהו פשוט, אבל הזכיר לי בדיוק את הדרך שאני אוהבת לאכול בבית".
“אני מסתפק בקוביית שוקולד אחת, גם כשאני יודע שיש חבילה שלמה”
"אחר כך ישבנו לשוחח עם נזיר (עוזרו הצ’כי של נזיר גרמני שהיה שם) ושאלתי אותו שאלה שהטרידה אותי – איך אפשר לאהוב את העולם החומרי בלי להיקשר אליו יותר מדי במיוחד אם כל מה שמלמדים אותנו זה להתבונן בהכל בצורה אובייקטיבית. הוא ענה לי משהו שנשאר איתי: “'אני מסתפק בקוביית שוקולד אחת, גם כשאני יודע שיש חבילה שלמה בחוץ'. הוא נתן לנו ספרים במתנה, ולבסוף ישבנו איתו במדיטציה קצרה, כעשר דקות, במקדש שקט יותר".
"בדרך חזרה, פהפה אמרה לי משהו שנשאר אצלי – שלדעתה יש לנו, “אנשי משק הבית”, מנטליות חזקה יותר אפילו מנזיר. כי נזיר שיחליט לחזור לחיי היום-יום בעולם, לא בטוח שהוא ישרוד את זה בחזרה – בעוד שאנחנו לומדות לשלב את הרוחניות עם החיים הרגילים, וזה בעצם קשה יותר. הביקור הזה מתאים בעיקר למי שסיים כבר תרגול רוחני כמו ויפאסנה ורוצה לראות את הפן הטקסי והמסורתי יותר של אותו עולם, למי שרוצה לראות חיי נזירות מקרוב ולא רק כתיירת מבחוץ, ולמי שאוהב שיחות עומק ולא מפחד לשאול נזיר שאלות אישיות ממש".
"אפשרות נוספת זה להתנדב שם ולשהות שם ללא עלות לתקופת זמן. קצת יותר קשה כי אין מורים ואתה צריך לנסות להבין לבד בעצמך אפילו את החוקים ואת התרגולים - לכן ההמלצה שלי זה ללכת למנזר אחרי שעוברים ריטריט של ויפאסנה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו