יש את היעדים בתאילנד שרוב הישראלים מכירים: הבירה בנגקוק, האיים קופנגן וקוסמוי. חופים לבנים, שווקים, מסיבות, עיסויים וסלט פפאיה. בצפון יש את צי׳אנג מאי ופאי ובדרך כלל אלה גם האזורים שבהם "נגמרים" התיירים. עידן גיגי, 29, יצא לחבל איסאן בצפון-מזרח תאילנד, מצויד באופנוע אדוונצ׳ר (CB500) ומצלמת פוג׳יפילם, וקבע לעצמו שני חוקים: לא להזמין לינה מראש והשני - להיות גמיש עם המסלול.
"היו ימים שבהם נסעתי במשך שעות ולא ראיתי אפילו תייר אחד. קליטה בנייד הייתה פריבלגיה", הוא מספר ל"היום". "זה היה הדבר הראשון שהתחיל לשנות לי את התמונה על תאילנד, כי כשאתה יוצא מהמסלול המוכר, המדינה הזאת מתחילה להיראות אחרת, הרבה יותר גדולה, הרבה יותר מורכבת ובעיניי, גם הרבה יותר מעניינת, מה שאנחנו מכירים הוא כלום לעומת התרבות העשירה והנופים הבלתי נגמרים שיש למדינה הזאת להציע".
האזור הפחות מתויר של תאילנד
חבל איסאן הוא האזור הצפון-מזרחי של תאילנד, המורכב מ-20 מחוזות ויש בו כ-22 מיליון תושבים. הוא אותנטי מאוד, פחות מתויר וגם האזור העני ביותר. מהאזור הזה מגיעים רבים מעובדי החקלאות הזרים בישראל. "הדרך לאיסאן לא מגיעה עם שלט גדול שמכריז שנכנסתם לתאילנד אחרת", מספר עידן. "אין גבול, אין שער ואין רגע אחד שבו הנוף מתחלף בבת אחת, זה קורה לאט. הכבישים נעשים ריקים יותר, פחוני עץ מתחילים לצוץ בצידי הדרך, שדות האורז מתחילים להשתלט על האופק והערים הגדולות הולכות ונעלמות לגמרי. במקום בתי מלון, מסעדות לתיירים וסוכנויות טיולים - מתחילים להופיע כפרים קטנים, תחנות דלק מקומיות ודוכנים בצדי הדרך".
"הגעתי לבּוֹרִירָאם, שאפשר לראות בה מעין שער כניסה לחבל איסאן. הדרך הייתה בדיוק מה שחיפשתי: כבישים ארוכים, נופים פתוחים, אוכל מקומי, אתרים היסטוריים ואפילו כמה סופות גשם שהזכירו לי שאני עדיין בתאילנד. בגבול עם קמבודיה עוד היה ניתן להרגיש את המתיחות עקב המצב בין שתי המדינות. עם מספר מחסומים צבאיים וכבישים חסומים, נאלצתי למצוא דרכים חלופיות להמשיך ולטפס צפונה.
על קצה ההר - המקדש הזוהר
למחרת הגיע עידן לאזורים שנראים כאילו נותרו מאחורה בזמן, מבּוֹרִירָאם לכיוון אובון ראצ'אטאני. "בתים רעועים לחקלאים שפוסעים יחפים בשדות. באובון הגעתי לאחד המקדשים המיוחדים ביותר במדינה, המקדש הזוהר - מקדש Sorn Kaew בפטצ׳בון. מקום סוריאליסטי לחלוטין שממוקם על קצה של הר עם ציורים מצבעים זוהרים בכל חלקו של המקדש. הצבעים הזוהרים הם פיגמנטים זרחניים שסופגים אור במהלך היום וזוהרים בחושך".
"בתור צלם יש במסעות כאלה משהו ממכר. אתה אף פעם לא באמת יודע איפה תמצא את הפריים הבא. אתה יכול לנסוע במשך שעה בלי להוציא את המצלמה מהתיק, ואז במשך שעה לעצור 10 פעמים לפחות. התאילנדים בטח לא הבינו למה נפלתי עליהם: משום מקום מגיע תייר זר עם אופנוע גדול ומצלמה ומבקש אישור לצלם תמונה או כל דבר אחר. מה שכן, תמיד חיוך קטן פתר הכל".
אל הנהר: רכיבה לצד המקונג המפלצתי
"אחרי כמה ימים הגעתי למוקדהאן וכאן המסע התחיל לקבל אופי אחר, מרכיבה לצד קמבודיה התחלתי לטפס לאורך המקונג".
נהר המקונג הוא מהנהרות הארוכים והחשובים ביותר באסיה. הוא זורם לאורך כ-4,900 ק"מ ומהווה עורק חיים מרכזי עבור עשרות מיליוני בני אדם בדרום-מזרח אסיה. הנהר נובע ברמת טיבט שבסין, וזורם דרומה דרך שש מדינות: סין, מיאנמר, לאוס, תאילנד, קמבודיה ווייטנאם. "הנהר העצום שמפריד בין תאילנד ללאוס הפך להיות הקו המנחה שלי. במשך ימים רכבתי לצידו, כשבצד אחד תאילנד ובצד השני לאוס, שדות חקלאיים, כפרים קטנים, מקדשים בודהיסטיים וכבישים שנמתחים לאורך הנהר, גן עדן לאופנוענים חייב לציין".
"מדי פעם עצרתי, הורדתי את הקסדה והסתכלתי מעבר למים. כמה עשרות מטרים משם כבר הייתה מדינה אחרת. ככל שהתקדמתי צפונה, הבנתי שהמקונג הוא הרבה יותר מנוף מטורף וקיצוני. הוא דרך חיים כאן. אנשים עובדים לידו, דייגים יוצאים אליו, ילדים גדלים לצידו, כפרים שלמים בנויים סביבו והחקלאות המקומית נשענת במידה רבה על האדמה שסביבו".
"כשעניתי שאני מישראל, קיבלתי שוב ושוב חיוכים"
"כמעט בכל מקום שאלו אותי מאיפה אני. כשעניתי שאני מישראל, קיבלתי שוב ושוב חיוכים, סקרנות ולפעמים שיחה קצרה שהתפתחה למרות פערי השפה, אפילו שאלו אותי אם הייתי חייל בצה״ל, הנהנתי בנימוס. היו אנשים שהציעו לי אוכל ושתייה בחינם, אחרים המליצו לי על מקומות בדרך, ובמקרים מסוימים אפילו עזרו לי עם האופנוע בלי לבקש דבר בתמורה".
"המשכתי דרך המחוזות בואנג קאן ונונג קאי, כשהמקונג ממשיך להופיע ולהיעלם לצידי. לפעמים הוא היה במרחק כמה מטרים מהכביש, לפעמים איזה ג׳ונגל הסתיר אותו. הוא היה לי לעוגן אפילו ללא מכשיר ניווט, להמשיך ולטפס צפונה. אחרי כמה ימים כאלה הגעתי לצ'יאנג קאן, עיירה קטנה וקסומה שיושבת ממש על המקונג. מהר מאוד הבנתי שאני לא ממשיך הלאה באותו יום, שאני צריך לעצור כי נפלה בחלקי הזכות להגיע לאחד המקומות היותר מיוחדים בתאילנד".
צ׳יאנג קאן והאירוח במלון המשפחתי של סאלי
"אם הייתי יכול לבחור את ההיילייט של המסע הזה, כנראה שאבחר בצ׳יאנג קאן וסאלי. צ'יאנג קאן היא עיירה ציורית ושקטה בצפון-מזרח איסאן, השוכנת על גדות נהר המקונג, ממש מול גבול לאוס. היא נחשבת לאחד היעדים האותנטיים והרומנטיים במדינה, וכמעט שלא נפגעה מתיירות המונים רועשת, אלא שמרה על אופיה המסורתי והרגוע. העיירה פופולרית מאוד בעיקר בקרב תיירים מקומיים מתאילנד שמחפשים מפלט רגוע מזה של הערים הגדולות, והיא מציעה קצב חיים איטי ומיוחד במינו", מספר עידן.
בלב העיירה תמצאו רחוב שוקק - רחוב העץ ההיסטורי העובר במקביל לנהר המקונג ומאופיין בבתי עץ דו-קומתיים מסורתיים. חלקם הגדול הוסב למלונות בוטיק קטנים, בתי קפה, גלריות וחנויות עבודת יד. "כמובן תאילנד כמו תאילנד, מדי ערב הרחוב הראשי נסגר לתנועת כלי רכב והופך לשוק לילה ענק. בשוק נמכרים מאכלי רחוב מקומיים ייחודיים לצפון, וגם כמובן מאכלי הרחוב שכולנו מכירים ואוהבים (יש גם מנגו סטיקי רייס), מזכרות עבודת יד וטקסטיל מסורתי. דבר נוסף שאהבתי מאוד וזה נכון להמון אזורים בתאילנד הוא שמדי בוקר בזריחה, נזירים בודהיסטים פוסעים ברחובות העיירה והמקומיים מעניקים להם מנחות אורז ופירות - מנהג עתיק שמשמר את האווירה הרוחנית והקהילתית של המקום".
"שלושה דברים נוספים שאסור לפספס בצ׳יאנג קאן הם כמובן שקיעות על המקונג עם טיילת ארוכה עם נופים מרהיבים מול גבעות לאוס, וניתן לצאת לשייט בסירות עץ קטנות על הנהר בזמן השקיעה. תצפית Phu Thok, גבעה קרובה שממנה ניתן לצפות בבוקר מוקדם ב"ים של עננים" המכסה את הנהר והעמק וגשר הזכוכית המפורסם בנמצא בקרבת מקום ומציע הליכה מעל הנהר".
המלון של סאלי בת ה-94
כשהגיע לעיירה, כמובן ללא שום לינה שסגר מראש, הגיע במקרה לבית המלון המשפחתי של סאלי וייט, תאילנדית בת 94 אשר הייתה נשואה לאזרח אמריקני ולפני 30 שנה חזרה לגור בצ׳יאנג קאן. את המלון המשפחתי היא מנהלת ביחד עם הבת שלה. "אירוח כזה עוד לא היה לי בתאילנד. בית מלון קטן שבנוי משלושה מפלסים ובעיקר אווירה משפחתית אותנטית וחמימה". עלות לינה ללילה: כ-55 שקלים.
המטבח האיסאני: רק לאוהבי החריף
סלט פפאיה (סום טאם) וסלטים נוספים עולים כאן 5-6 שקלים למנה, עוף צלוי שלם יעלה 18-22 שקלים ומנות אחרות במסעדה: 7-8 שקלים. "המטבח האיסאני נחשב לאחד הסגנונות הקולינריים המשפיעים, העזים והאהובים ביותר במדינה. בשונה מהמטבח המרכזי של בנגקוק, המטבח האיסאני משתמש פחות בחלב קוקוס או בסוכר מזוקק, ואת מקומם תופסים טעמים עזים של חריפות, חמיצות, מליחות ועשבי תיבול רעננים. יש סטיקי רייס על השולחן, אורז דביק זאת הפחמימה הבלתי מעורערת של איסאן. בניגוד לאורז היסמין המאודה, האורז הדביק מוגש בסלסילות קלועות ונאכל בידיים, צובטים גוש קטן, יוצרים ממנו כדור וטובלים אותו ברוטב או עם הבשר", מספר עידן.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"האוכל תמיד יהיה מאוד מתובל תוך שימוש מרובה בפלפלי צ'ילי חריפים, מיץ ליים, שום, שאלוט, כוסברה, נענע ופלארא - דגים מותססים המעניקים עומק אומאמי חזק ומלוח. אין יום שלא אכלתי את סלט הסום טאם המפורסם. המנה הלאומית של האזור. פפאיה ירוקה חתוכה לרצועות, נכתשת במכתש ועלי עם צ'ילי, שום, עגבניות, שעועית ירוקה, ליים, רוטב דגים ובוטנים. לפס הקר מצטרף גם הלאב (Laab), סלט בשר קצוץ מתובל במיץ ליים, רוטב דגים, צ'ילי יבש, נענע, שאלוט, וסטיקי רייס, מנה מדהימה. גאי יאנג, האהובה עליי ביותר. עוף צלוי שלם בתערובת של שורשי כוסברה, שום, פלפל שחור ורוטב דגים, נמתח על מקלות במבוק ונצלה איטית על גחלים. מוגש כמעט תמיד לצד אורז דביק וסלט פפאיה. כיום, האוכל האיסאני פופולרי בכל רחבי תאילנד ובתכל׳ס גם בכל העולם, אך הטעמים העזים והמקורייים ביותר נשמרו בכפרים ובעיירות של החבל עצמו".
"האוכל הוא כמובן רק על קצה המזלג וככל שאני נוסע יותר בעולם, אני מגלה כמה מעט אנחנו באמת מכירים אותו. ותאילנד? אחרי אלפי קילומטרים על שני גלגלים, אני כבר יודע בוודאות- מה שחשבתי שאני מכיר ממנה הוא רק קצה הקרחון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו