אחרי ארבעה סבבי מילואים, עידן גיגי, 29, הרגיש שהגיעה העת לנקות את הראש ולמצוא שוב את התשוקה להרים את המצלמה ולתעד את העולם. הוא טס לתאילנד ושכר אופנוע. במשך חצי שנה רכב ברחבי המדינה, הגיע לאיים, כפרים, ערים והרים. מצפון לדרום, דרום לצפון, רק הוא והאופנוע.
"בספטמבר האחרון יצאתי למסע שממנו גם יצרתי סדרת רשת, 'קופנגן לפאי על האופנוע', מעל 2,500 ק"מ דרך ג׳ונגלים, כפרים שהוצפו, דרכים משובשות ובעיקר נופים עוצרי נשימה. בדרך הגעתי למקומות מדהימים ואותנטיים שהפתיעו אותי כל פעם מחדש", הוא מספר.
ראנונג: תרבות שמקדשת אכילה
"אפשר להגיע בתחבורת ציבורית מבנגקוק או בטיסה, אני אישית הגעתי באופנוע. העיר מוקפת בהרי ענק ירוקים ומלא מפלים ופארקים לאומיים.
בלילה היא עיר צבעונית, חיה ותוססת. תוכלו למצוא בה הכל מהכל - מאוכל רחוב אותנטי וייחודי, למקדשים עתיקים ותרבות מפוארת. משווקים טריים, לדוכנים שפתוחים עד השעות הקטנות של הלילה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"אוכל תאילנדי, בורמזי, אוכל מערבי- בראנונג יש תרבות שמקדשת אכילה. ראנונג היא העיר עם עונת הגשמים הארוכה ביותר בתאילנד, כשמונה חודשים של גשם יצפו לכם שם כשהעונה הטובה לביקור היא דצמבר-אפריל. המקומיים מדהימים ומסבירי פנים ובכל מקום שהתארחתי, הרגשתי בבית".
הפארק הלאומי של הואי יאנג - דרך גן עדן
"בראש ובראשונה, הדרך מראנונג להואי יאנג (Huai Yang) פשוט מטורפת. 300 ק״מ של נסיעה על האופנוע בין הרים וג׳ונגלים, כבישי חוף עם ים אינסופי, מפרצים שקטים וחופים לבנים שמזמינים אותך לקפוץ פנימה. בדרך יש כפרי דייגים קטנים וציוריים שמכניסים אותך לאווירה אותנטית אמיתית, לא סתם האזור הזה נקרא הריביירה התאילנדית. כשמגיעים להואי יאנג יש כפר קטן ואפשר להתארח שם במלא בקתות אירוח מדהימות. יש מסעדות אותנטיות באזור, בתי קפה ועוד שלל פינוקים".
"כחמישה ק״מ נסיעה משם יש פארק לאומי שנקרא ״מפלי הואי יאנג״. הפארק בנוי במדרגות שבין המדרגות אפשר לטפס למעלה לארבעה מפלים מדהימים ויפהפיים ואפשר להיכנס גם למים. טיפוס של חצי שעה ייקח אתכם לנקודת תצפית על המפרץ התאילנדי. מה שמיוחד שם שהפארק הוא למעשה גבול הררי בין תאילנד למיאנמר והוא מהווה חיץ טבעי בין המדינות".
קנצ׳נבורי: לברוח מהטירוף של בנגקוק
"בתחושתי אין מקום מתאים יותר מקנצ׳נבורי כדי לשלב בין תאילנד לתרבות מערבית בצורה שתתאים לחך הישראלי באופן מדויק. למי שלא מכיר, קנצ׳נבורי היא אחלה ברייק כשלוש שעות נסיעה מהטירוף של בנגקוק - ירוק, הררי, רגוע וזורם. יש שם מפלים מטריפים שאפשר לשחות בהם ומקדשים שנבנו בעבודת יד ומשאירים אתכם פעורי פה".
"הגשר על נהר קוואי במרכז העיר הוא נקודת חובה לצילום, אבל מעבר לזה האווירה בעיר זורמת, שייט בנהר או בירה על האגם יסירו מכם את כל הדאגות. זה יעד קליל, כיפי ומיוחד להטעין מצברים, 9.5/10 בסולם ההמלצות של גיגי".
מחנה הפליטים הבורמזי ״מיי לה״
"מרגיש כאילו היום, יותר מתמיד יש משמעות אמיתית למילה חופש. במהלך היום העשירי, רכבתי לאורך הגבול של תאילנד ומיאנמר (בורמה) ובאיזשהו שלב אני רואה שמירה כבדה של הצבא התאילנדי ולא מבין מה קורה שם".
"מבעד לשערים אפשר לראות מאות בתים קטנים עשויים במבוק וקרשים עומדים צפופים, כמעט אחד על השני", מספר עידן. "הרחובות צרים, הבוץ בצדדי הסמטאות מעיד על ההצפות הקשות שהיו בחורף האחרון. האנשים שרואים אותי מבעד לשער מגניבים לי חצי חיוך אבל בו בזמן גם מופתעים מאוד מהסיטואציה"
"המקום הכי שנוי במחלוקת שהגעתי אליו במהלך המסע, ממוקם בצפון מערב תאילנד על הגבול עם מיאנמר. 'מיי לה' זה מקום שקשה להסביר במילים - מצד אחד יופי פראי של הרים ירוקים, עננים שנוגעים בפסגות, נהרות זורמים ותחושה של טבע ללא גבולות. מצד שני - מחנה אחד עצום שהוקם ב-1984, הגדול ביותר בתאילנד, של אנשים שנתקעו בין שתי מדינות, בין שני עמים".
אנשים שנתקעו בין שתי מדינות: מחנה הפליטים מיי לה בגבול תאילנד-מיאנמר // צילום: עידן גיגי
מיי לה הוא מחנה בעיקר לפליטים שברחו מקונפליקטים אתניים במיאנמר. הוא מכיל בין 35,000-50,000 תושבים. הגישה בו מוגבלת לשירותי בריאות, והתשתיות לא תמיד יציבות, במיוחד בעונות הגשומות.
"מבעד לשערים אפשר לראות מאות בתים קטנים עשויים במבוק וקרשים עומדים צפופים, כמעט אחד על השני", מספר עידן. "הרחובות צרים, הבוץ בצדדי הסמטאות מעיד על ההצפות הקשות שהיו בחורף האחרון. האנשים שרואים אותי מבעד לשער מגניבים לי חצי חיוך אבל בו בזמן גם מופתעים מאוד מהסיטואציה".
"אין דרכון, אין צילום, אין שתיית אלכוהול"
"במחנה כמעט הכל אסור. אין דרכון, אין צילום, אין שתיית אלכוהול. המחנה אינו כפוף לחוק התאילנדי במדינה, אלא לחוקי המחנה עצמו. אסור לצאת מהמחנה בלי אישור, אסור לעבוד מחוץ לשטח, אסור אפילו לבקר בכמה אזורים מסוימים בתוך המחנה עצמו. אנשים חיים שם עשרות שנים, בלי לדעת אם ומתי יוכלו לצאת. חלקם נולדו שם ולא ראו דבר אחר".
"יש בתי ספר, אבל לפעמים אין מספיק ציוד, אין מורים, אין חשמל. יש מרפאה קטנה - אבל אין תמיד תרופות. מי שצריך טיפול רציני חייב לבקש רישיון יציאה, לחכות לאישור, ולפעמים פשוט לוותר ולמות במחנה".
"ובכל זאת, יש חיים ויש תקווה. ג׳וליה היא הראשונה למשפחתה שמצליחה לצאת מהמחנה כדי להתחיל לימודים באוניברסיטה בבנגקוק - על הדרך קיבלה גם דרכון תאילנדי ותעזור לפרנס את משפחתה בהמשך. היא אומרת לי - ״עידן, אתה חייב להבין שלא הכל רע במחנה, יש שם גם רגעים מדהימים של אנושיות, אדיבות וחמלה, אולי דווקא מכיוון שמדובר באנשים שאין להם כלום".
"כשישבתי שם בבית הקפה מחוץ לגדרות התיל, מוקף באנשים שכל מה שהם רוצים זה חופש ופרנסה, הבנתי כמה אנחנו לוקחים כמובן מאליו דברים כמו לזוז, לבחור, לחלום. אולי דווקא אנחנו, כעם מדמם - יכולים יותר מכולם להזדהות איתם ועם התחושות האלו. יצאתי מהמחנה בתחושת כובד, אך גם עם הערכה ענקית לרוח האדם. מחנה הפליטים מיי לה נתן לי שיעור אמיתי לחיים וסטירת פרספקטיבה מכל הלב".
