"הגעתי לראות את אחד המנהגים העתיקים בעולם - יצאתי ברגשות מעורבים"

בטיול שלי בקירגיזסטן שמעתי על אחד המנהגים העתיקים והמיוחדים שעדיין קיים בה. הגעתי לאגם איסיק קול, שעדיין חיות בו משפחות שממשיכות לשמר את מסורת ציד העיטים העתיקה. הצלחתי ליצור קשר עם אחת מהמשפחות, והסכימו שאצטרף לאימון כדי לראות איך הם צדים.

ארוחה ב-15 שקלים, מונית ב-5: הזוג שביקר בקירגיזסטן

בקירגיזסטן החורף מאוד קשה וקר, ולמקומיים במשך דורות היה קשה לשרוד ולמצוא אוכל. ככה התפתחה שיטת ציד העיטים. לעיטים יש אחת ממערכות הראייה החדות בעולם, וכשהם עפים הם יכולים לזהות טרף ממרחק של כמה קילומטרים. יש להם טפרים שיכולים להפעיל לחץ עצום ולהרוג את הטרף בתוך שניות. כשהנוודים בקירגיזסטן הבינו את היכולת הזאת, הם החליטו לנצל אותה לטובתם וככה התחילה להתפתח השיטה.

כשהעיט עדיין צעיר, לוקחים אותו מהקן ומצמידים אותו לאחד מבני המשפחה. בן המשפחה והעיט גדלים יחד, מבלים שעות ארוכות יחד ומתאמנים על ציד משותף כמעט מדי יום. המשפחות בקירגיזסטן רואות את העיט ממש כמו בן משפחה. מרגילים את העיט לאט לאט למסור את הטרף שלו בתמורה לחתיכת בשר, וככה בונים איתו את האמון בבני אדם.

וככה כשמגיע החורף, הציידים יוצאים עם העיטים לציד, מעיפים אותם בתנופה בזמן רכיבה על סוס, והם כבר יודעים למצוא מכרסמים קטנים, ארנבים, שועלים ולעיתים גם טרף גדול יותר. הצטרפתי לאימון של משפחה, וזה היה אחד הדברים הכי מרשימים שאפשר לראות בעולם שלנו. החיבור בין הצייד לעיט היה בלתי נתפס. חיבור שרואים שמעבר לשיטת הציד הוא רגשי ואוהב.

"לא עובד עם ישראלים, צא מהמדינה שלי"

לפני שסגרתי עם המשפחה הנוכחית, כשחיפשתי משפחה של ציידים שתוכל להדגים לי את הצייד, פניתי לסוכנות הכי גדולה ומומלצת באזור. הבחור נתן לי את כל הפרטים והיה נשמע מעולה, ביקשתי לסגור איתו את ההדגמה ואז שאל מאיפה אני, זה היה נשמע קצת מוזר, אמרתי לו שאני מישראל ובאותו רגע הוא אמר 'אני לא עובד עם ישראלים, צא מהמדינה שלי' וניתק.

מצאתי את עצמי עומד קפוא עם הטלפון ביד, מעכל מה ששמעתי הרגע.
כל כך עצוב שאנטישמיות הגיעה אפילו למקומות כמו קירגיזסטן. התאפסתי על עצמי והחלטתי שאני לא נותן לו להוריד אותי, ומצאתי סוכנות אחרת שקיבלה אותי באהבה.

אדם, עיט, סוס וכלב יוצאים יחד לתפוס ארוחה

הציידים משתמשים לפעמים גם בכלבי ציד, וקיבלתי הדגמה איך אדם, עיט, סוס וכלב יוצאים יחד לתפוס ארוחת ערב. מצד אחד היה קשה לראות את הניצול של העיטים, של הסוסים ושל הכלבים, אבל בעבר לא הייתה למקומיים בחורף בקירגיזסטן דרך אחרת לשרוד ולמצוא אוכל. לא האמנתי שאפשר לאלף בעלי חיים כאלה לרמה כזאת, ולראות את הקשר הכל כך קרוב בין המקומיים הקירגיזים לעיטים היה מרגש.

היום חלק גדול מהתעשייה הזאת הוא לצורכי תיירות והדגמות, אבל יש חוקים שמגנים על עיטי הזהב, ובדרך כלל לאחר מספר שנים משחררים אותם בחזרה לטבע כדי שיוכלו להקים משפחה. יצאתי ברגשות מעורבים. מצד אחד קשה לראות ניצול של בעלי חיים, בטח כשהיום זה כבר לא תמיד צורך הישרדותי. ומצד שני, כשכל כך הרבה תרבויות עתיקות מסביב לעולם נכחדות, היה מרתק לראות מנהג מיוחד כל כך שעדיין נשמר.