"הגענו ואז דרשו לכבות את המצלמה, אבל הצלחתי להסתיר"

האנשים שמתחת לגשר קמים בבוקר עם מטרה אחת: לנסות להשיג אוכל. לפעמים בן אדם יכול לעבוד יום שלם בשביל כמה שקלים בודדים. כפיר קיסר, 24, יוצר תוכן שמטייל ברחבי העולם כבר יותר משנתיים, נכנס לשכונות העוני הקשות של מנילה, בירת הפיליפינים. הוא הסתובב באזורים שרוב המקומיים מעדיפים להתרחק מהם, שכר שומר ומדריכה ותיעד את הרגעים האותנטיים של האנשים שמתפרנסים מאשפה.

"שום דבר לא הכין אותי ליום שבו נכנסתי לאחת משכונות העוני הקשות במנילה", הוא מספר ל"היום". "השומר שליווה אותנו היה אדם מבוגר מאוד, שבעצמו גר באחת משכונות העוני האלה. שם יש כבוד עצום למבוגרים, וברגע שהוא איתך אנשים מכירים אותו, מכבדים אותו, וזה נותן סוג של הגנה".

"בלילה בכלל אסור להיכנס לאזורים האלה. אפילו פיליפינים מקומיים מפחדים להיכנס לשם בחושך. ביום זה יותר אפשרי, אבל גם אז צריך לדעת איך לגשת, איך לדבר ואיך לכבד. הסיור עלה 3,000 פזו, קצת פחות מ־150 שקל, והכסף הולך לעמותה שאוספת תרומות עבור האנשים שחיים שם".

"זבל הוא פרנסה"

התחנה הראשונה הייתה שכונת Happyland. "השם ("ארץ שמחה") כל כך לא תואם למקום, מהרגע הראשון הבנתי שאני לא נמצא בעוד שכונת עוני. זאת שכונה שבנויה סביב זבל. אבל כשאני אומר 'זבל', אני לא מתכוון לרקע של המקום. אני מתכוון לזה שהזבל שם הוא החיים עצמם. זבל הוא פרנסה. זבל הוא אוכל. זבל הוא עבודה. זבל הוא מלחמה יומיומית על עוד כמה אגורות. אנשים חיים בתוך הזבל, מתפרנסים ממנו, אוספים אותו, ממיינים אותו, מוכרים אותו, מחכים לו, מחפשים אותו, ובמידה מסוימת תלויים בו כדי להמשיך לחיות".

וכך זה נראה: בקבוקי פלסטיק בכל מקום, אנשים שאוספים אותם כדי למכור לחנויות מיחזור, אופניים ואופנועים שמחוברים אליהם עגלות עמוסות בפסולת, מרכזי מיחזור קטנים שקונים כמעט כל דבר שאפשר למכור מחדש, צמיגים ישנים שהופכים לנעליים וכפכפים".

"ריח של אוכל, זיעה, ביוב, עשן וזבל מתערבבים יחד. אנשים גרים ברחוב, עובדים ברחוב, מתקלחים ברחוב וחיים ברחוב. יש מכונות לקניית מים למקלחת, מכונות לקניית גישה לאינטרנט. דברים שאצלנו הם בסיסיים כמו מים, חשמל, שירותים ופרטיות, שם הופכים למוצר שצריך לשלם עליו בכל פעם מחדש כדי להשיג אותו".

"ניסיתי להבין כמה אפשר להרוויח מעבודה כזאת. המקומיים סיפרו לי שיש מי שמקבלים אפילו כ-5 פזו (כ-25 אגורות) על קילו פלסטיק שהם אוספים. בן אדם יכול להסתובב יום שלם, להתכופף, לסחוב, לאסוף בקבוקים ולהתלכלך בזבל, ובסוף לקבל סכום שאנחנו בישראל כמעט לא היינו מתכופפים להרים מהרצפה. זאת מציאות שבה כל בקבוק ריק יכול להיות ההבדל בין לאכול משהו קטן לבין לא לאכול בכלל".

החדרים ב- Happyland קטנים ומחניקים. "מדובר בחלל קטן וצפוף, בלי מזגן, בלי מאוורר ובלי תנאים בסיסיים, שעולה כ-1,500 פזו בחודש, פחות מ-75 שקל", מספר כפיר. "סכום שבישראל קונה ארוחה, ושם יכול להיות ההבדל בין לישון ברחוב לבין להיות תחת קורת גג מאולתרת".

"ההוראה היתה ברורה: לכבות"

"ואז הגענו ל-Pagpag. זה אולי הדבר שהכי הדהים וזעזע אותי ביום הזה. מדובר בשאריות אוכל שנאספות מהאשפה של רשתות כמו מקדונלד'ס, ג'וליבי ו-KFC, ואז מבשלים או מטגנים אותן מחדש ומוכרים אותן לאנשים שאין להם אפשרות לקנות משהו אחר. שקית גדולה עולה בערך 30 פזו, שהם כשני שקלים. קניתי כמה שקיות כדי לחלק לילדים ולאנשים שחיים ברחוב מתחת לגשר. ברור שאמרתי כן. באזור הזה כבר התבקשתי לא לצלם ולא להחזיק את המצלמה. הגענו למקום שמי ששולט עליו לא מוכן שיסתובבו בו צילומים, וההוראה הייתה ברורה: לכבות".

"אבל לא יכולתי להישאר אדיש לסיטואציה. המיקרופון עבד, המצלמה הוסתרה היטב, וכל אזור ה-Pagpag תועד בוולוג שלי בצורה הכי אמיתית והכי אותנטית שיש. לא כי רציתי לבזות מישהו, אלא כי הרגשתי שאם אני לא מראה את זה, אני מפספס רגע חשוב מאוד. החלטתי לטעום בעצמי את ה-Pagpag. מצד אחד אתה יודע שאתה אוכל שאריות של אנשים אחרים. מצד שני אתה רואה ילדים ומשפחות שזה האוכל שלהם. לא יכולתי להישאר אדיש. הרגשתי שאני חייב להבין, אפילו לשנייה אחת, מה המציאות שלהם. טעמתי בזמן שהמצלמה דלקה בשקט, הגבתי בצורה מכבדת, אמרתי 'תודה' והמשכנו".

"אם יורד גשם, הכל יכול להיהרס, ואז הם פשוט בונים מחדש"

בהמשך כפיר, השומר והמדריכה הגיעו לשכונת Smokey Mountain. "בעבר פעלה שם אחת ממזבלות הענק המפורסמות בעולם, שהפכה לסמל של העוני במנילה. המזבלה עצמה נסגרה לפני שנים, אך סביבתה עדיין מאכלסת קהילות עניות מאוד. אני הסתובבתי מתחת לגשרים באזור, ושם ראיתי עוד שכבה של מציאות שקשה לעכל: עשרות משפחות חיות שם בתוך מבנים מאולתרים שבנו לעצמן מתחת לגשר. כדי להיכנס למתחם היינו צריכים לקבל אישור מהאחראית המקומית של הקהילה שבה ביקרנו. היא הייתה זו שאישרה מי נכנס ומי לא, ושמרה על הסדר במקום".

"נכנסתי לתוך המקומות שבהם אנשים חיים. לא 'בתים' כמו שאנחנו מדמיינים, אלא מבנים קטנים מאוד, חלקם בגודל של מטרים בודדים, שנשענים על עמודי הגשר ומחוזקים בחבלים. זה המקום שבו הם יושבים, ישנים, אוכלים ומעבירים את החיים. אין בית אמיתי. אין ביטחון. אין פרטיות. אם יורד גשם, מונסון או הצפה, הכול יכל להיהרס. ואז הם פשוט בונים מחדש, כי אין להם לאן ללכת".

"גם לשם הבאנו שקיות של Pagpag. הילדים קפצו עליהן. הם רבו מי ייקח. זה היה מראה לא נעים, אפילו קשה לצילום, אבל זאת הייתה המציאות. זה אחד הרגעים הכי חזקים שתיעדתי בוולוג, ואני חושב שכל ישראלי צריך לראות אותו כדי להבין כמה רחוקה יכולה להיות המציאות של אנשים בצד השני של העולם. ראיתי שם גם אנשים קטועי רגליים וידיים, אנשים שלא עושים הרבה מעבר לנסות להעביר עוד יום. ועדיין, גם שם, בתוך כל הקושי הזה, הם היו נחמדים ואדיבים. הסתכלו עליי בסקרנות, ניסו להבין מי אני ומה אני עושה שם".

"דיברתי עם מקומיים, לא הרבה, כי רבים מהם ביקשו כסף והמדריכה לא אהבה את זה. אבל האנשים שפגשתי היו חמודים, סקרנים ומרגשים. שאלו אותי למה אני עם מצלמה ומה אני עושה שם. הסברתי שאני וולוגר ושאני מראה למדינה שלי צדדים אחרים של העולם. בכל פעם שפגשתי מישהו הרכנתי ראש, אמרתי שלום בשפה המקומית ולחצתי להם ידיים גם כשהן היו מלאות לכלוך וזבל. לא היה לי אכפת. רציתי לכבד אותם. האמת היא שהערצתי אותם".

"לא הרגשתי בסכנה, אבל היו הרבה רגעים שבהם המדריכה עצרה אותי. אם היא ראתה קבוצה של אנשים רבים או צועקים בסמטה, היא מיד הוציאה אותי משם. היא ידעה בדיוק איפה מותר לעבור, איפה לא ואת מי צריך לכבד. זה לא מקום שמסתובבים בו בתחושת ביטחון של תייר. זה מקום שאתה מבין בו שכל צעד דורש רגישות".

"לא יושבים ובוכים שהם מסכנים"

"מה שהכי הפתיע אותי הוא שהם לא נראו כמו אנשים שיושבים ומתמסכנים כל היום. הם עובדים קשה, חיים את החיים שלהם, משחקים, צוחקים וממשיכים לקום כל בוקר. הם לא בהכרח מאושרים, אבל הם גם לא עסוקים בלהתלונן. הם פשוט שורדים".