מלון סביר ב-80 שקל לזוג, מנה ב-15: "לא האמנתי למה שהעיניים שלי ראו"

אחרי מסע ארוך הגעתי למדינה שכמעט ולא שמעתי עליה לפני וגיליתי את אחד המקומות המיוחדים בכדור הארץ. חציתי את הגבול מאוזבקיסטן אל טג׳יקיסטן ולא האמנתי למה שהעיניים שלי ראו מהרגע הראשון: מעל 90 אחוזים משטח המדינה הוא הררי, כמעט ואין בה מישור בשום עיר ובשום כפר ואי אפשר לפספס את זה. בכל כיוון שהסתכלתי עליו ראיתי גבעות מהיפות שראיתי, פסגות מושלגות כמו בסרטים, קרחונים ואגמים כחולים וצלולים.

במשך כל הטיול שלי במדינה הרגשתי בסרט. הנופים משתנים בלי סוף ומה שהכי מדהים - כמעט ואין בה תיירים. למי שאוהב טבע טג׳יקיסטן - היא פנינה שרוב התיירים עוד לא גילו.

חשוב לדעת: רוב מוסלמי, בלי טיסות ישירות

טג׳יקיסטן מדינה מוסלמית והתלבטתי אם להזדהות כישראלי או לא. רוב התגובות כשאמרתי שאני ישראלי היו אדישות או טובות, עד שנהג מונית אחד התחיל לצעוק עליי שהמדינה שלי מבצעת "רצח עם". לרוב האוכולוסייה לא אכפת שאני מישראל, אבל בשביל הסיכון הקטן של ליפול על מישהו שלא אוהב אותנו, עדיף להצניע את הישראליות. כמו כן, אין טיסות ישירות מישראל. אפשר לטוס עם עצירת ביניים באוזבקיסטן, דובאי או אזרבייג'ן. לבעלי דרכון ישראלי צריך להגיש בקשה לוויזה מראש באתר הרשמי של טג׳יקיסטן.

הוזמנתי אינספור פעמים לארוחה חינם

מלון פשוט יעלה 80 שקל ללילה לזוג, מלון יוקרתי 250 שקל ללילה לזוג, מנה מקומית 15-20 שקלים, נסיעה של חצי שעה במונית תעלה 10 שקלים. מעבר לטבע, המדינה הזאת כבשה אותי מסיבה אחרת - האנשים. טיילתי ב-84 מדינות ולא ראיתי הכנסת אורחים כמו שראיתי פה בשום מקום אחר בעולם.

טג׳יקיסטן הייתה חלק מברית המועצות ובאותה תקופה סבלה מעוני ומתקופות ארוכות של מחסור באוכל ורעב, באותה תקופה המקומיים התרגלנו לחלוק אחד עם השני כל מה שיש להם והתרבות הזאת נשארה עד היום. במשך כל הטיול שלי במדינה הוזמנתי אינספור פעמים לתה או ארוחה חינם.

הרגשתי שלמקומיים יש צורך לחלוק את כל מה שיש להם ושמבחינתם זה חוסר כבוד לא להציע לאורחים במדינה לאוכל ולשתות איתם. ככה מצאתי את עצמי עשרות פעמים יושב לאכול עם המקומיים, בבתים שלהם בכפרים או בפיקניק באמצע הטבע וזכיתי להכיר את התרבות שלהם הרבה יותר מקרוב.

הטג'יקים חולקים מוצא היסטורי, תרבותי ולשוני עם האיראנים והם דוברי טג'יקית, שהיא ניב של השפה הפרסית. בטיול שלי גיליתי שאחד המראות הבולטים אצל רבים מהם הוא עיניים ירוקות וכחולות. המקומיים חלקם כהי עור, אבל עם עיניים כל כך בהירות.

חציית דרך הפמיר המסוכנת

השיא בטיול שלי הייתה לחצות את האחת הדרכים הכי קשות והכי מסוכנות בעולם - דרך הפמיר. הדרך כולה חוצה רכס הרים ענק שמגיע לגבהים של 4,655 מטר ונחשב אחת הדרכים הכי מסתוריות בעולם. שכרתי נהג מקומי ורכב 4 על 4 ובמשך שבוע חציתי את הדרך המטורפת הזאת, שעוברת בחלקה צמוד לגבול של אפגניסטן - מדינה שלפני כמה שנים השתלט עליה ארגון טרור הטליבאן שמדכא ביד קשה את הנשים.

הדרך עוברת כל כך צמוד לגבול שיכלתי לראות מהצד השני של הנהר כפרים מקומיים באפגניסטן, ילדים אפגנים משחקים ואפילו שווקים מקומיים. הכי קרוב שאפשר להתקרב לשם עם דרכון ישראלי. בדרך גם פגשתי את אנשי הפמיר - מכלול של קבוצות אתניות שגרים באזור הזה של ההרים בבידוד כמעט מוחלט מציוויליזציה ומשאר העולם. חלק מהמקומיים לא האמינו שהגיע תייר לאזור - וכולם ללא יוצא מן הכלל לא הכירו וידעו מה היא ישראל.