אורי נכנס לבית הכנסת וכל המבטים מופנים אליו. גבר לבן, 1.90 מטר, שיערו עד הכתפיים. המקומיים הסקרנים מתלחששים בביישנות. "ספסלים וכסאות בנויים מקרשים ומסמרים בעבודת יד. עזרת הנשים מופרדת באילתור מבדים וחולצות. יש כיתות לימוד לילדים ומקווה לטבילה", הוא מספר. "למרות האמצעים הכל כך דלים שיש לקהילה ראיתי בית כנסת עובד ומתפקד".
אורי לירון, אשר כבר טייל ב-79 מדינות ברחבי העולם, טס מאדיס אבבה לעיר גונדר כדי לפגוש את "קהילת הממתינים", שהם בני הפלשמורה. "זה היה אחד הדברים המטלטלים שראיתי מסביב לעולם. כשהגעתי לגונדר עליתי על מונית אקראית ואמרתי לו לקחת אותי לֹבית הכנסת של היהודים. הוא לא הבין וכשהראיתי לו את המפה הוא שאל 'הפלשמורה?', הוא גיחך בזלזול והתחלנו לנסוע. ככה מהר הבנתי איך תושבי גונדר מסתכלים עליהם".
הפלשמורה הם צאצאי יהודי ביתא ישראל, שהמירו את דתם לנצרות במהלך המאות ה-19 וה-20, לעתים תחת לחץ כלכלי, חברתי או פעילות מיסיונרית. בתקופות של רעב ומצוקה באתיופיה, חלק מהמשפחות בחרו להיטבל לנצרות כדי לשרוד. בניגוד לקהילת ביתא ישראל ששמרה על יהדותה, הפלשמורה חיו כנוצרים כלפי חוץ, אך רבים שמרו על זיקה ליהדות. מבחינה הלכתית, הם אינם זכאים אוטומטית לעלייה מכוח חוק השבות, שכן החוק אינו חל על מי שהמיר את דתו.
"מצאתי את עצמי עומד מול בית כנסת גדול באמצע העיר שלא נראה שונה מכל בית כנסת אחר בישראל: אנשים עם כיפה נכנסים ומנשקים את המזוזה בכניסה, ורעש של תפילה המונית בוקע מבפנים. רק דבר אחד היה חריג, שלושה שומרים עם קלצ'ניקוב דרוך בכניסה".
"נמאס לנו לחכות, רוצים כבר לעלות"
בכניסה לבית הכנסת הוא פגש את אייטנקוט. בחור בן 23 שדאגו לקשר ביניהם מראש כדי שיקבל אישור כניסה לבית הכנסת. אייטנקוט גטהון, נולד בכפר וגדל בגונדר. "באתי לגונדר כדי לעלות לארץ הקדושה בגיל שבע. 16 שנים אני בגונדר, ממתין לעלייה עם המשפחה שלי. כמו
כל יהודי שגר בגונדר יש לנו משפחה בארץ ישראל. יש אנשים בקהילה שמקבלים תמיכה מהמשפחה שלהם ויש כאלה שלא .כל השנה אנחנו מחכים להחלטת הממשלה כדי שנעלה. החלום שלנו להצטרף למשפחה. יש המון געגועים, מחכים לראות את ירושלים. כי פה אין לנו בית אמיתי, אנחנו גרים בשכירות. אין לנו עבודה, אין לנו מה לאכול, נמאס כבר לחכות".
אייטקנוט הראה לי את הסידור שכתוב חצי באמהרית וחצי בעברית, כל הקירות היו מלאים בשלטים שצבטו לי בלב 'כל ישראל אחים זה לזה', 'עוד לא אבדה תקוותנו'. חוויתי התרגשות מהולה בעצב ושוק לראות את כל זה".
"ניסיתי לפנות לקבוצות ילדים באנגלית ולא האמנתי שהם ענו לי 'שלום, מאיפה אתה?'. אייטנקוט הסביר לי שאחוז גדול מהקהילה דוברים עברית וזה חלק מתוכנית הלימוד שלהם".
גזענות, קושי כלכלי ומחסור בעבודה
וכך הוא פגש את מוקוטנינט, שהגיע לגונדר מכפר אלפה (Alefa). "החיים בקהילה קשים ואנחנו משתדלים לשרוד, עם כל הגזענות והקשיים הכלכליים ומחסור בעבודה", מספר מוקוטנינט, מחכה לעלייה כבר יותר מ-15 שנה. "מה שמחריף את זה יותר הוא המחשבות על הקהילה בארץ. זה יוצר בלגן בחיים כי אנחנו לא שם או כאן. זה לוקח את הכוח של לחיות חיים מסודרים. הקהילה סבלה הרבה. אבל למרות הקשיים והסבל של הקהילה אנחנו ממשיכים לחיות ולשרוד. החלום והגעגוע של ירושלים בוער בלבנו עד שיתגשם חלומנו".
מוקוטנינט מתפרנס מהוראה. הוא מורה להלכה בקרב הקהילה. יש לו משפחה בארץ בקריית גת ובקריית מלאכי. "הבטיחו לנו שנעלה אפילו עשו לנו ראיון עלייה פעמיים והבטיחו לנו שנעלה ובינתיים נחכה בתור, אבל ההבטחה לא התקיימה. החלום שלי הוא להיות אדריכל בארץ ישראל".
הבניין הסמוך משמש בדרך כלל כבית ספר לקהילה. בימים שלפני פסח הוא הוסב למפעל לאפיית מצות: עשרות מבני הקהילה אפו מצות לכבוד חג החירות. הנשים הצעירות מנפות שקים של קמח. הילדים לשים את הבצק. המבוגרים חותכים אותו לריבועים והנשים הקשישות אופות אותו על האש. "ראיתי בעיינים את הכוח של הקהילה ועד כמה שהיא מגובשת, ואיך למרות העוני והאמצעים הכל כך דלים הם מתאמצים ביחד ובשיתוף פעולה שיהיו לכולם מצות".
"הרגשתי שכל מי שאני מדבר איתו מכיר כל כך טוב את ישראל, אפילו שהוא מעולם לא היה בה. ומנגד, הרגשתי קצת חשדנות ואולי אפילו קצת כעס ותסכול מצד המבוגרים שדיברתי איתם".
כמעט שבוע שאורי מבלה עם הקהילה בגונדר, עם אנשים שכל חייהם מוקדשים רק למען המטרה לעלות לישראל. "הם קמים יום יום ומתפללים לנשק את אדמת ירושלים. חלקם סובל, לא מצליח או לא מנסה להשתלב בשוק העבודה בגונדר והתרגל פשוט לחכות. חלקם כועסים ומיואשים, חלקם בטוחים שהעלייה רק מתעכבת קצת בגלל בירוקרטיה ועוד רגע הם עולים לישראל. חלקם ביקרו את המשפחה בישראל אבל נאלצו לחזור. חלקם פשוט כבר מרגישים שהם לא מספיק יהודים. חלקם מלאי תקווה. ונראה שחלקם כבר איבדו אותה".
מוהורו קפאלה גם הגיע לגונדר מכפר אלפה וממתין לעלות 17 שנים. "יש לנו כבוד למסורת, חגים, תפילות ואירועים. אבל יש כמה אתגרים, למשל פרנסה מוגבלת. קשה למצוא עבודה כי לא רוצים לעבוד בשבת".
בני המשפחה שנמצאים בישראל עוזרים לנו. יש סבתא, דודים, אחים שלי נמצאים בחיפה, באשקלון בעיקר". מוהורו מתעסק במכונאות רכב
והחלום שלו הוא לייצג את ישראל בכדורגל. אולי יום אחד נזכה לראות אותו על המגרש בטדי.
כיום ממתינים על פי הערכות שונות בין 8,000 ל-12,000 בני אדם מבני הקהילה באדיס אבבה ובגונדר, על "מצב המתן". לרבים מהם יש קרובי משפחה בישראל.
הוויכוח המרכזי סביב הסוגיה נוגע לשאלה האם מדובר בתהליך בעל גבולות ברורים או ב"בור ללא תחתית". אלו שמתנגדים לעלייתם טוענים שהקריטריונים גמישים מדי, וכי כל גל עלייה יוצר פתאום עוד רשימות חדשות של כאלה שרוצים לעלות. בקרב יהודי אתיופיה שגרים בישראל, חלק נאבק למען העלייה שלהם, וחלק מתנגד אליה. היום חלק מבני הפלשמורה עדיין סובלים מהתנכלות והצקות משאר תושבי גונדר הנוצרים והמוסלמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו