מתחת לשוניות האלמוגים הצבעוניות ולחופי הרחצה של אילת, בעומק של יותר ממאה מטרים, נחה סוד. מול האזור המכונה "הגנים היפניים" שוכבת על קרקעית מפרץ אילת ספינה בשם "אופירה", כלי שיט ששירת את משמר החופים הישראלי, הפך לספינת טיולים, הוטבע ב-1983 ונעלם מעיני הציבור למשך יותר משני עשורים.
לרגל חודש "אדם וים" חושפת רשות הטבע והגנים את סיפורה הכפול. "הסיפור מעניין לא רק בזכות ההיסטוריה, אלא משום שהוא מפגיש שתי נקודות מבט", מסביר פלביו ורגה, מייסד קבוצת IWET לחקר ספינות טרופות, "זו של הצוללים הטכניים, שרואים בה אתר הרפתקה נדיר, וזו של אנשי שמירת הטבע, שרואים בה עדות לתקופה שבה היחס לשונית האלמוגים של מפרץ אילת ולמערכת האקולוגית הרגישה שלו היה שונה לחלוטין".
מ''ירקון'' לאופירה: כבר לפני 70 שנה
הכל התחיל בשנות ה-50. במסגרת הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה נבנו במספנת ברמסטר שבברמן שתי ספינות אחיות באורך 30.5 מטרים, "ירדן" ו"ירקון". עם הגעתן ב-1956 שובצו במשמר החופים של משטרת ישראל. לאחר שהמשמר פורק ב-1977 יצאה "ירקון" משירות, נמכרה ליזם אילתי, וקיבלה שם חדש: "אופירה". כדי להביא אותה לאילת בזמן שתעלת סואץ הייתה סגורה, גררו אותה דרך היבשה על מוביל כבד שחצה את הנגב.
באילת הותאמה הספינה לתיירות והפליגה כמה שנים בין חופי העיר לסיני, אבל עם דעיכת הפעילות היא ננטשה במרינה הצפונית, מצבה הידרדר, וב-1983 הוחלט להטביעה. באותם ימים לא היו נהלים סביבתיים מחייבים. לאחר שנגררה למרכז המפרץ נותקו הכבלים, הספינה שקעה למצולות, ומיקומה המדויק כלל לא תועד. כך היא נעלמה.
רק ב-2006 נמצא מיקומה
רק ב-2006, במהלך סקר עומק של ספינת המחקר "עציונה", אותרה ה"אופירה" מחדש, כשהיא נחה בעומק כ-104 מטרים על קרקעית חולית סמוך למדרון תלול. העומק החריג הוציא אותה מהישג ידם של צוללים ספורטיביים והפך אותה ליעד של צוללים טכניים בלבד, כאלה שנדרשים להכשרה מיוחדת, ציוד מתקדם ותכנון מורכב.
הניסיונות הראשונים להגיע אליה נכשלו בגלל זרמים ותנאי ים קשים. "הטבע לא עשה לנו חיים קלים", מספר ורגה. "היו צלילות שבוטלו ברגע האחרון אחרי חודשים של תכנון. בעומקים כאלה אין מקום לטעויות". ב-2014 השלים הצוות תיעוד מקיף. "היא הופיעה מתוך הכחול כמו רוח רפאים", הוא מתאר את הרגע שבו זוהתה הצללית כבר בעומק 70 מטר. בין הממצאים בלט גרם המדרגות הלולייני שהיה פעם חלק מחוויית הנופש של התיירים, ולצידו נמצאו כלי אוכל וציוד מכני שנותרו מאותן שנים.
סיפור מיוחד של גישה ישנה
אבל עבור אנשי שמירת הטבע זה לא רק סיפור הרפתקה. ד"ר אסף זבולוני, אקולוג מפרץ אילת ברשות הטבע והגנים, רואה ב"אופירה" עדות לשינוי עמוק בתפיסה. "בשנות ה-80 הטבעת כלי שיט ישנים נעשתה לעיתים כפתרון פינוי פשוט, בלי מטרות אקולוגיות ובלי מיפוי מדויק כפי שהיה נדרש היום", הוא אומר. כיום הגישה הפוכה, והרשות מתנגדת להטבעת כלי שיט במפרץ ובשמורות הטבע. "מפרץ אילת הוא מערכת טבעית רגישה וייחודית בקנה מידה עולמי, והמדיניות היום היא לצמצם ככל האפשר התערבויות מלאכותיות".
יותר מארבעה עשורים אחרי שהוטבעה, ה"אופירה" עדיין מספרת שני סיפורים בו-זמנית: אחד של הרפתקה אנושית במעמקים, ואחד של שינוי בתפיסת האחריות של ישראל כלפי הים.
