רק מספר חודשים עברו מאז מלחמת 12 הימים - העימות הצבאי הישיר בין ישראל לאירן במסגרת מלחמת "חרבות ברזל" - השיח הבטחוני מתוח, הכותרות זועקות חששות, תרחישים ואיומים. אבל עד לפני פחות מ-50 שנה, נתב"ג (או בשמו דאז שדה התעופה לוד) היה תחנת היציאה לאחד היעדים הנחשקים, המודרניים והקרובים ביותר לישראלים: איראן. זו לא הייתה רק מדינה שכנה, אלא "האחות הגדולה" והמתקדמת, מקום שבו נשים בחצאיות מיני הסתובבו בשדרות רחבות, אלכוהול זרם במועדוני לילה נוצצים, והשאה מוחמד רזא פהלווי התאמץ להפוך את הממלכה שלו לגרסה הפרסית של צרפת.
פריז של המזרח: למה כולם נהרו לטהראן?
בשנות ה-60 וה-70, טהראן לא נראתה כמו עיר בלב מדינה מוסלמית שמרנית. היא הייתה מטרופולין תוסס שעבר תהליך "מערביזציה" מואץ בחסות "המהפכה הלבנה" של השאה - סדרת רפורמות שנועדה למודרניזציה מהירה של המדינה באמצעות חלוקת אדמות, הרחבת חינוך וזכויות לנשים (שגם הגבירה התנגדות פנימית והובילה למתיחות שהכשירה את הקרקע למהפכה האסלאמית). תיירים מאירופה ומארצות הברית ראו באיראן שילוב מושלם של אקזוטיקה מזרחית ותשתית מערבית.
צוות אוויר של Iran Air, חברת התעופה הלאומית של איראן לפני מהפיכת 1979. החברה פעילה גם היום. בסיסיה המרכזיים הם נמל התעופה הבינלאומי אימאם חומייני ו-מהראבאד שבטהרן. אירן-אייר טסה ליעדים רבים בתוך איראן וגם באסיה ובאירופה
הסינמה והסטייל: ברחוב פהלווי בטהרן יכלת למצוא בתי קולנוע שהקרינו את הסרטים האחרונים מהוליווד במקביל להפצתם בארה"ב. הבוטיקים הציגו קולקציות של מעצבי על מפריז ומילאנו, והאליטה המקומית הייתה משכילה, דוברת צרפתית ואנגלית, ומארחת למופת.
אשת השאה, שאהבָּנוּ (Shahbanu, כלומר "קיסרית") פארה דיבה בעת ביקור בבון, מערב גרמניה, 1967
חיי הלילה: המועדונים בטהראן היו ידועים בהופעות חיות של זמרים בינלאומיים לצד כוכבי פופ פרסיים כמו גוגוש (Googoosh). הקוויאר הכספי המפורסם הוגש על מגשי כסף לצד וודקה משובחת, והאווירה הייתה של חגיגה בלתי נגמרת.
גוגוש (Googoosh) לא הייתה עוד זמרת פופ; היא הייתה האייקון התרבותי הגדול ביותר של איראן המודרנית, ה"מדונה" וה"אדית פיאף" של המזרח התיכון בעת ובעונה אחת. בתקופה שלפני מהפכת 1979, היא ייצגה את כל מה שהיה זוהר, ליברלי וקוסמופוליטי בחברה האיראנית
הפאר המגלומני: המסיבה שסימנה את תחילת הסוף
אי אפשר לדבר על תיירות באיראן שלפני 1979 בלי להזכיר את שנת 1971. השאה החליט לחגוג 2,500 שנה לאימפריה הפרסית באירוע שמוגדר עד היום כ"מסיבה היקרה ביותר בהיסטוריה".
באתר העתיקות פרספוליס, בלב המדבר, הוקמה עיר אוהלים מטורפת. לא מדובר באוהלי סיירים, אלא בסוויטות מלכותיות עשויות משי. ראשי מדינות, מלכים ונשיאים (כולל נציגות ישראלית מכובדת בדרגים שונים לאורך השנים) הוזמנו ליומיים של שכרון חושים. המזון הוטס בטיסות מיוחדות מפריז, והאירוע כולו נועד להראות לעולם שאיראן היא מעצמה עולמית. עבור התייר המערבי הממוצע, זה היה האות לכך שאיראן היא "המקום להיות בו".
מוקדי התיירות המרכזיים: מסקי ועד איים טרופיים
איראן הציעה גיוון גאוגרפי שכמעט אין לו מקביל באזור:
אתר הסקי דיזין (Dizin): בהרי האלבורז, צפונית לטהראן, הוקם אחד מאתרי הסקי הטובים בעולם. השלג שם נחשב ל"פודרה" איכותית במיוחד (Powder Snow, "הגביע הקדוש" של גולשי הסקי והסנובורד. שלג הנחשב לאיכותי ביותר שאפשר לבקש), והאתר היה מוקד עלייה לרגל לחובבי סקי מאירופה שחיפשו אלטרנטיבה לאלפים.
הרכבלים הישנים, שיוצרו בצרפת ובוואריה לפני מהפכת 1979, עדיין חורקים בדרכם מעלה, נושאים דור חדש של צעירים איראנים. עבורם, דיזין הוא "בועה של חופש". כאן, הרחק מעיניהן הבוחנות של משמרות הצניעות בבירה, המשקפיים הגדולים והקסדות מטשטשים את הגבולות.
האי קיש (Kish Island): השאה חלם להפוך את האי קיש למתחרה של מונטה קרלו. הוקם שם קזינו מפואר, מלונות יוקרה, ואפילו שדה תעופה שהיה מותאם לנחיתת מטוס הקונקורד העל-קולי. זה היה "מגרש המשחקים" של עשירי המפרץ והמערב.
האי קיש (Kish Island) עבר גלגול מרתק. אם לפני 1979 הוא היה "מגרש המשחקים" האקסקלוסיבי של השאה והאצולה העולמית, היום הוא הפך לגרסה האיראנית של אילת משולבת עם דובאי – אזור סחר חופשי, מוקד תיירות פנים המוני, ובועה של ליברליות יחסית באיראן
אספהאן ושיראז: הערים הללו סיפקו את הפן התרבותי-היסטורי. כיכר נקש-י ג'האן באספהאן, עם המסגדים הכחולים המרהיבים שלה, הייתה חובה לכל חובב ארכיטקטורה. שיראז, עיר היין והמשוררים, הציעה אווירה רומנטית בגנים הפרסיים הקלאסיים.
בלב העיר שיראז, עיר המשוררים והיין, שוכן הכתר של הגנים הפרסיים - גן אראם (Bagh-e Eram). מקום שבו הארכיטקטורה המלכותית פוגשת את הטבע הפראי של איראן, ויוצרת השתקפות של גן העדן כפי שהוא מתואר בקוראן. הגן, שהוכרז ב-2011 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו כחלק מנבחרת "הגנים הפרסיים", הוא הרבה יותר מסתם פארק בוטני; הוא עדות חיה להיסטוריה המפוארת של פרס ולשאיפה האנושית ליצור שלמות ויזואלית.
הזווית הישראלית: כשדרכון כחול-לבן היה כרטיס VIP
הפרק המרתק ביותר עבורנו הוא הקשר הישראלי-איראני. באותן שנים, איראן הייתה היעד המועדף על ישראלים רבים – לא רק לביזנס, אלא גם לפלז'ר.
אל על בקו תל אביב-טהראן: חברת "אל על" הפעילה קו טיסות סדיר וישיר בין נתב"ג לטהראן. הישראלים לא היו צריכים אשרות כניסה מסובכות, והיחס היה לבבי בצורה יוצאת דופן.
קהילה ישראלית משגשגת: בטהראן חייתה קהילה ישראלית גדולה של אלפי אנשים - מהנדסים, אנשי צבא, אנשי עסקים ובני משפחותיהם. הם הקימו שם בתי ספר ישראליים, מועדוני חברה, ואפילו סניף של "סולל בונה" שבנה פרויקטים גרנדיוזיים ברחבי המדינה.
תיירות של קניות ובילויים: ישראלים נהגו לטוס לטהראן כדי לקנות שטיחים פרסיים מקוריים, תכשיטי זהב וקוויאר במחירים מצחיקים. עבור הישראלי הממוצע של שנות ה-70, טהראן הייתה "חו"ל" במלוא מובן המילה - גדולה יותר, עשירה יותר ומרהיבה יותר מתל אביב הקטנה של אז.
משרדי אל-על בטהרן, 1979
הסוף המר והנוסטלגיה שנותרה
המהפכה האסלאמית ב-1979 בראשות חומייני לא רק שינתה את פני הפוליטיקה, היא מחקה ענף תיירות משגשג בן לילה. בתי הקולנוע נשרפו, מועדוני הלילה נסגרו, והקזינו באי קיש הפך למבנה נטוש (ובהמשך למרכז קניות "צנוע"). הנשים שאילצו אותן להתכסות בחיג'אב היו אותן נשים שרק חודשים ספורים קודם לכן דגמנו את האופנה האחרונה ברחובות טהראן.
אוניברסיטת טהרן, 1975
כשאומרים "בראשות חומייני", הכוונה היא לרוח המהפכה ולדמות שאליה נשואות היו העיניים, אך המציאות הייתה מורכבת יותר. המהפכה פרצה כהתפרצות זעם עממית רחבה כבר ב-1977 וצברה תאוצה אדירה במהלך 1978. השתתפו בה סטודנטים ליברלים, קומוניסטים, אינטלקטואלים וחילונים – שרבים מהם בכלל לא רצו מדינת הלכה, אלא פשוט את סיום שלטון השאה.
היום, צעירים איראנים רבים מביטים בתמונות של הוריהם משנות ה-70 - בבגדי ים על שפת הים הכספי או רוקדים במועדונים - בערגה לימים של חופש ופתיחות. התיירות לאיראן קיימת כיום בצורה מוגבלת מאוד, בעיקר עבור חובבי היסטוריה הרפתקנים, אך "תור הזהב" הנוצץ נותר כזיכרון רחוק, עטוף בקוויאר וניחוח של בושם צרפתי בלב המדבר הפרסי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו