זה אחד מהתסכולים היומיומיים השכיחים ביותר במאה ה-21: אתם מנסים להכניס כבל USB למחשב. לא נכנס. אתם הופכים אותו. עדיין לא נכנס. הופכים שוב – ופתאום נכנס. איך זה אפשרי? האם יש לכך הסבר מדעי, או שזה סתם חוק מרפי?
התשובה משלבת עיצוב לא מוצלח ופסיכולוגיה אנושית. אבל יש גם חדשות טובות: לאט לאט, התקן החדש והדו-צדדי פותר את הבעיה בעוד ועוד מכשירים.
מה זה USB, ולמה הוא כל כך נפוץ?
תקן USB (ר”ת של Universal Serial Bus – “ערוץ סדרתי אוניברסלי”, או במלים אחרות “חיבור טורי אחיד”) פותח באמצע שנות ה-90 כדי לפתור כאוס של כבלים, יציאות ודרייברים שפקד את עולם המחשבים. לפני USB, היו עשרות סוגי חיבורים שונים: יציאות טוריות, מקבילות, PS/2, SCSI (אל תצפו מאיתנו להסביר מה זה כל אחד – אפילו אנחנו לא יודעים), ועוד.
ההבטחה של USB הייתה פשוטה: חיבור אחד לכל מכשיר. עכבר, מקלדת, מדפסת, כונן קשיח חיצוני, מצלמה – הכל דרך אותה יציאה.
וזה עבד. USB הצליח להפוך לסטנדרט האוניברסלי. אבל גם הוא לא היה מושלם, והשאיר אותנו עם בעיה מרכזית ותיקה – אי אפשר להכניס אותו בלי להסתכל. למעשה, הוא אפילו החמיר אותה.
הבעיה: עיצוב א-סימטרי
הבעיה עם תקני ה-USB הישנים – USB-A הקלאסי, המלבני, ו-USB-B הנפוץ במדפסות ונראה כמו ריבוע עם פינות לא סימטריות – היא שהם א-סימטריים – יש להם צד "נכון" וצד "לא נכון". הסיבה היא טכנית:
בתוך החיבור יש ארבעה מגעים (בגרסה הבסיסית). שני מגעים לנתונים, ושני מגעים לחשמל (פלוס ומינוס). המגעים נמצאים רק בצד אחד של החיבור. הצד השני ריק. כלומר, יש רק כיוון אחד שבו החיבור יכול להיכנס.
למה לא יצרו אותו סימטרי מלכתחילה? עלויות. בשנות ה-90, כל סנט נספר. להוסיף מגעים גם בצד השני היה עולה כסף – גם בעיצוב של השקע וגם בייצור. מעצבי ה-USB החליטו שזה לא שווה את זה. ההנחה שלהם הייתה: "זה לא ממש נורא, אנשים פשוט יסתכלו ויכניסו אותו נכון", בדיוק כפי שעשו עם כל תקני החיבור הקודמים, שהיו בד"כ בצורת טרפז (צד אחד רחב יותר מהצד השני).
הם צדקו – מבחינה טכנית. אבל בפועל, כולנו יודעים מה קרה.
למה זה תמיד דורש שלוש נסיונות?
כולם מכירים את התופעה: נסיון ראשון נכשל, נסיון שני נכשל, נסיון שלישי מצליח. איך זה אפשרי? התשובה היא שילוב של כמה גורמים:
1. הטיה קוגניטיבית
אנחנו זוכרים טוב יותר את הפעמים שזה לא עבד מאשר את הפעמים שזה עבד בניסיון הראשון. זו הטיה פסיכולוגית ידועה – הזיכרון מתסכול חזק יותר מזיכרון של הצלחה, גם אם היא נפוצה יותר.
כשתקע USB נכנס בניסיון הראשון, אנחנו לא שמים לב. אבל כשזה דורש שניים או שלושה ניסיונות, זה נרשם במוח כחוויה שלילית “קבועה”.
2. חוסר ביטחון
גם אם הכנסנו את ה-USB בכיוון הנכון, אם יש התנגדות קלה (לכלוך, בלאי, זווית לא מדויקת – כאשר האחרון הוא הסיבה הנפוצה ביותר), אנחנו מייד מניחים שהכנסנו אותו הפוך, והופכים אותו – וכמובן שעכשיו הוא באמת הפוך. אז אנחנו הופכים שוב. התוצאה: הניסיון הראשון היה נכון, אבל מחוסר ביטחון עשינו עוד שני ניסיונות.
3. זיכרון שגוי
אנחנו לא זוכרים באיזה כיוון הכנסנו בפעם הקודמת. כל פעם מחדש אנחנו צריכים לנחש. הסיכוי לנחש נכון: 50%. אבל כפי שציינו קודם, את 50% הפעמים שבהם ניחשנו נכון אנחנו פשוט לא זוכרים.
4. עיצוב גרוע של הסמן
בתקעי USB, בחלק המצופה פלסטיק יש סמן קטן מובלט – סמל ה-USB (שלישיית כבלים שיוצאים מכבל אחד) – שאמור להראות איזה צד למעלה. אבל הסמן הזה קטן מאוד וקשה לראות אותו; לא תמיד קיים על כל הכבלים (בעיקר כאלה שבאים עם מוצרים זולים מסין); נמצא במקומים שונים (לפעמים על התקע עצמו, לפעמים על הכבל צמוד לתקע); וכיום, שקעי USB רבים פשוט אינם מותקנים לכיוון הנכון, או ממוקמים במאונך, כך שסימון "מעלה ומטה" לא רלוונטי.
במילים אחרות: הסמן קיים, אבל לא ממש עוזר.
למה לא תיקנו את זה ב-USB 2.0 או 3.0?
USB עבר כמה גרסאות: גרסה 1 של התקן הושקה ב-1996; גרסה 2.0 ב-2000; גרסה 3.0 ב-2008; וגרסה 4 ב-2019. בכל אחת מהגרסאות שודרגה המהירות באופן משמעותי (פי 40 מ-1 ל-2, פי עשרה מ-2 ל-3, ופי 8 מהגרסה הראשונה של 4, שלמעשה לא היתה גרסה חדשה לעומת 3.2, לגרסת USB4 2.0 שהוצגה ב-2022) ובין 2 ל-3 גם שונה צבע החיבור לכחול כסימן לתמיכה במהירות החדשה. אבל בעיית הכיוון נשארה. למה?
התשובה היא תאימות לאחור – אחד מהעקרונות המרכזיים של תקן USB היתה שכל גרסה חדשה מתאימה לישנות: תקע USB 3.0 נכנס לשקע USB 2.0, וכבל USB 2.0 נכנס לשקע 3.0, גם אם הוא לא יעבוד באותה מהירות. אם היו משנים את צורת החיבור, כל היתרון הזה היה אובד והיה צורך להמשיך להשתמש במתאמים, בדיוק כפי שהיה עם החיבורים ש-USB נועד להחליף.
אז החליטו: "נשאיר את זה כמו שזה, עד שנמצא פתרון טוב יותר".
הפתרון: USB-C
בשנת 2014 הושק USB-C – או בשמו הארוך יותר, USB Type-C – וזו הייתה מהפכה אמיתית.
מה מיוחד ב-USB-C?
1. סימטרי לחלוטין
הפרט החשוב ביותר: אין "למעלה" או "למטה". אפשר להכניס את הכבל לשני הכיוונים, והוא פשוט עובד.
איך זה אפשרי? במקום מגעים רק בצד אחד, ב-USB-C יש מגעים בשני הצדדים. השבבים בכבל ובמכשיר מזהים אוטומטית באיזה כיוון הכבל נכנס, ומנתבים את האותות בהתאם.
2. קטן יותר
USB-C קטן בערך כמו Micro-USB (או בשמו המלא USB Micro-B, משום שהעיצוב שלו מבוסס על תקע המדפסות הריבועי USB-B), הכבל הקטן שהיה נפוץ בסמארטפונים שאינם אייפון עד אמצע העשור הקודם, אבל עדיין גדול מספיק כדי להיות חזק.
3. מהיר יותר
USB-C תומך בתקן USB 3.1 ומעלה, שמספקים מהירויות עצומות – ב-USB4 V2.0 המהירות הנתמכת היא 160 גיגה-ביט לשנייה.
4. מספק יותר כוח
USB-C יכול להעביר עד 100 ואט של חשמל, מה שאומר שאפשר לטעון באמצעותו מחשבים ניידים, ולא רק טלפונים. כיום, מחשבי מק ומחשבי PC מדגמים יקרים יחסית נטענים משקע USB-C.
5. שידור וידאו
USB-C יכול להעביר וידאו, כך שאפשר להשתמש בו במקום HDMI – ומעבר לכך, התקן כה יעיל, שאפשר לעשות זאת במקביל להעברת חשמל. במלים אחרות, מחשב נייד יכול להתחבר למסך תומך בכבל USB-C בודד, שגם יטעין את המחשב וגם יעביר את התצוגה שלו למסך בו-זמנית.
האימוץ: איטי אבל עקבי
כאמור, USB-C הושק ב-2014, אבל האימוץ שלו הוא תהליך ארוך. סמארטפונים החלו לאמץ אותו ב-2015, תחילה במכשירים יקרים יחסית ולבסוף בכולם; ב-2015 ביצעה אפל מהלך נועז והחליפה את כל החיבורים במקבוק ב-USB-C, מה שאיפשר לה לייצר מחשב דק משמעותית מבעבר; והחל מ-2023 מחייב האיחוד האירופי את כל יצרניות הטלפונים לתמוך בחיבור USB-C, מה שהוביל את אפל לוותר על תקע הטעינה הקנייני Lightning.
כיום, USB-C הוא הסטנדרט – אבל עדיין יש מיליוני מכשירים ישנים עם חיבורי USB-A. זה אומר שנצטרך לחיות עם שני הסוגים עוד כמה שנים.
הבעיה החדשה: לא כל כבלי ה-USB-C שווים
USB-C אמנם פתר את בעיית הכיוון, אבל יצר בעיה חדשה: כבלי USB-C אינם זהים.
ישנם כבלי USB-C שתומכים רק בטעינה איטית; יש כאלה שתומכים בטעינה מהירה, אבל לא בהעברת נתונים; יש כאלה שתומכים בהעברת נתונים איטית (בתקן USB 2.0, שנזכיר כי הוא כבר בן 25). ויש כאלה שתומכים בכל דבר.
הפרט הכי מטריד הוא שאין דרך לדעת איזה כבל כולל אילו יכולות. אין שום ייצוג גרפי לפרטים הללו – וזה יוצר בלבול חדש. סטנדרטים חדשים מנסים לפתור את זה עם לוגואים ומספרים על הכבל – אבל זה עדיין בחיתולים, ועדיין מבלבל.
מבט לעתיד: האם USB-C הוא הסוף?
סביר להניח ש-USB-C יהיה איתנו הרבה שנים. הוא מספק מענה כמעט מושלם לצרכים של היום: חיבור עמיד אך פשוט מאוד לשימוש, מהיר, רב תכליתי וקומפקטי.
אבל בעתיד, אולי לא נצטרך כבלים בכלל:
• טעינה אלחוטית הולכת ומשתפרת, כאשר השנה הושק רשמית תקן Qi2;
• העברת נתונים אלחוטית בתקנים כמו Wi-Fi, Bluetooth ו-NFC הולכת ומתקדמת;
• חיבור מגנטי (כמו MagSafe של אפל) עשוי להיות הדור הבא, ולמעשה כבר כלול ב-Qi2.
עד אז, USB-C הוא הפתרון הטוב ביותר שיש לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו