טעויות נפוצות שסבא וסבתא עושים, לפי רופאי ילדים

לראות את ילדכם הופך להורה, ולגדל את הנכד שלכם מול העיניים, הוא אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיים. ובכל זאת, דווקא במקום שבו אמורים להיות רק חמימות ואהבה, צצות מחלוקות. אתם נותנים הערה קטנה על שעת השינה, על מה מותר לאכול, על איך להגיב להתפרצות זעם, ופתאום האווירה משתנה. אתם הרי באתם מתוך ניסיון, אולי גם מתוך מקצועיות רפואית, אבל החכמה האמיתית היא לדעת איך, כמה, ומתי להגיד משהו, אם בכלל.

עברתם בעצמכם אינספור החלטות הורות. כל לילה, כל ארוחה, כל התמודדות. גידלתם ילדים שהפכו למבוגרים אחראים, ולכן ברור שאתם מרגישים בטוחים בגישות שלכם. אבל עכשיו תפקידכם השתנה, ואתם נדרשים לאזן בין הרצון לעזור לבין הכבוד להורים הצעירים שמנווטים את דרכם.

למה השיחות הללו מתפוצצות כל כך מהר?

הפערים בין דורות ההורים מורגשים היטב. מה שנחשב גישה מתקדמת בעבר עשוי להיראות היום כשמרני, ולהפך. חלק מכם גדלתם בלי ענישה פיזית בתקופה שבה זה היה חריג, חלק מכם הייתם עצמאים מגיל צעיר בהרבה ממה שהרשיתם לילדים שלכם.

הדינמיקה מסתבכת עוד יותר כשהצד השני חווה את המציאות אחרת, כפי שמתאר ד״ר בנג'מין קלאס, פסיכיאטר ילדים ונוער מוסמך בניו־יורק, המתמחה בטיפול בבני נוער ובקבלת החלטות הוריות. לדבריו, סבים דואגים כל הזמן, אבל להורים זה עשוי להיראות כאילו הם דווקא לוקחים דברים בקלות. ההורים הצעירים, לעומת זאת, חושבים על כל פרט, מהתזונה ועד המסכים. שני הצדדים רוצים לטוב, רק שהשפה ההורית השתנתה.

טעות ראשונה, לא להבין שהורות משתנה עם השנים

סבים רבים מתקשים לקבל שמה שעבד עבורם אינו בהכרח נכון היום. מחקרים חדשים, דפוסי חיים אחרים, קצב אחר, כולם יוצרים מציאות שבה ההורים פועלים בתוך עולם מלא מידע.

כשהסבים מרגישים בנוח לתת יותר ממתקים, להרשות עוד מסך או להקל על פיקוח, ההורים עשויים לראות בכך הפרת כללים. ההבנה שאתם נמצאים כיום בעמדה תומכת, ולא בעמדת קבלת החלטות, מפחיתה מתח משמעותית.

טעות שנייה, להפנות אצבע מאשימה לבן או לבת הזוג

זהו מוקד רגיש במיוחד. חשוב להניח שההחלטות הן של שני ההורים יחד, גם אם נראה לכם שאחד מהם הוא זה שמוביל את העמדה שהכעיסה אתכם. אם אתם מביעים דעה, היא צריכה להיות מכוונת ליחידה ההורית כולה.

בסופו של דבר, הנכד שלכם נמצא כאן בזכות שניהם, ויחסים יציבים איתם הם המפתח לתפקיד הסבאות שתמיד חלמתם עליו.

טעות שלישית, לחשוב שהכול אשמת ההורים כשהנכד מתקשה

זוכרים כמה קשה זה היה כשילדכם לא היה שמח, או נכנס לתקופה מאתגרת? עכשיו דמיינו שהם מרגישים ככה, ואתם מוסיפים משפט כמו "אמרתי לכם". זו לא העזרה שהם צריכים.

ההורים כבר נוהגים להלקות את עצמם מספיק. במקום להצביע על מה לא עבד, היו חלק ממעגל התמיכה. שאלו איך אתם יכולים לעזור, היו שם כדי להקשיב, והמשיכו להיות מבוגר משמעותי עבור הילד וההורים גם יחד.

טעות רביעית, להפוך כל מחלוקת לקרב

בהחלט מותר לדבר על בריאות, על חיסונים, על נושאים רפואיים, אבל הדרך קובעת הכול. שיחה מכבדת, רגועה, המבוססת על דאגה ולא על סמכות, תתקבל טוב בהרבה.

מותר לחזור לנושא אחר כך, מותר להשאיר מקום למחשבה, אבל לא לתת לו להשתלט על היחסים. ואל תשכחו להוות דוגמה: גם אתם צריכים להיות מעודכנים בחיסונים שלכם.

טעות חמישית, להתערב יותר מדי ובעיקר כשלא ביקשו

כל הורה יודע שצריך לבחור את הקרבות, גם אתם עשיתם את זה. לא כל אי־הסכמה דורשת התערבות. לפעמים הילדים פשוט צריכים זמן, תהליך, או רגע לנסות בעצמם.

החזון הרחב הוא אחד: לעזור לנכד לגדול להיות אדם טוב, יציב ומסוגל. כבר עשיתם את זה פעם אחת עם ילדכם. עכשיו הגיע תורם לעשות זאת בדרך שלהם, ואתם שם כדי לתמוך, לא כדי לכוון בכל רגע.

הערות סיום:
מקור: מאמר דעה מאת ד"ר פרי קלאס, The Washington Post, 17 בנובמבר 2025.