נשירת שיער היא אחת התופעות המדוברות בעולם, ובצדק. כל מי שחווה נסיגה בקו המצח, כתם דליל בקודקוד או הידלדלות אחידה, יודע עד כמה מדובר בנושא רגיש שמוביל לשיחות ארוכות, תסכול, ובעיקר להרבה מיתוסים. חלקם נשמעים הגיוניים, חלקם מחמיאים מדי, ורובם פשוט לא נכונים.
כדי לעשות סדר, מומחים לדרמטולוגיה ולניתוחי שיער מסבירים מה באמת גורם לנשירה, מדוע גנטיקה היא רק חלק מהסיפור, ואיך סטרס או הורמונים מתערבים בעלילה. הנה שלושה מיתוסים שכדאי לשחרר כבר היום.
מיתוס 1: "הקרחת מגיעה רק מהצד של אמא"
שנים שומעים את המשפט: “תסתכל על סבא מצד אמא - שם תדע את עתיד השיער שלך.” זה נשמע פשוט, אולי אפילו הגיוני, אבל המדע מספר סיפור מורכב בהרבה.
רופאי עור מסבירים כי אמנם אחד הגנים המרכזיים הקשורים להתקרחות גברית או נשית (Androgenetic Alopecia) באמת נמצא על כרומוזום X, אותו גברים יורשים מאמם, אך זה רק חלק מזערי מהפאזל. ההתקרחות, כך מתברר, מושפעת ממגוון רחב של גנים שמקורם בשני ההורים, לצד גורמים סביבתיים, הורמונליים ומטבוליים.
כלומר, אפשר להסתכל על האבא, הדודים, הסבא מצד האב וגם מצד האם - כולם ביחד יוצרים את "תחזית השיער" המשפחתית. לכן אין צד אחד שאשם בבלעדיות.
הרופאים מדגישים שהדפוסים המשפחתיים משמעותיים, אבל הם לעולם אינם בלעדיים. אם יש במשפחה היסטוריה של דלילות או קרחות - הסיכוי עולה, אך לא מדובר בחוק קשיח. אנשים רבים עם היסטוריה משפחתית נקייה לחלוטין עדיין חווים נשירה משמעותית, ולהפך.
מיתוס 2: "סטרס גורם לקרחת"
המיתוס הזה נוח: מרגישים עומס? קמים בבוקר ורואים שערות על הכרית? מיד מאשימים את הלחץ. רק שבמציאות סטרס אמנם משפיע על השיער, אבל לא בדרך שאנשים חושבים.
הסטרס לבדו כמעט אף פעם לא גורם להתקרחות קבועה. כדי לגרום לנזק ארוך טווח, צריך חוויה קיצונית במיוחד: אסון, מחלה משמעותית, אובדן, תאונה קשה או דיאטה חריפה שממוטטת את המאזן התזונתי.
ברוב המקרים, מה שקורה הוא תהליך זמני שנקרא Telogen Effluvium - מצב שבו עד 70% מהשערות שנמצאות בשלב הצמיחה (Anagen) קופצות בבת אחת לשלב הנשירה (Telogen). התוצאה: נשירה מהירה, מפוזרת, שלעיתים גורמת לפאניקה.
ההבחנה בין המצב הזה לבין התקרחות גברית/נשית חשובה:
Telogen Effluvium גורם לנשירה אחידה בכל הקרקפת.
התקרחות הורמונלית-גנטית גורמת לנסיגת קו המצח או לדילול בקודקוד.
עם זאת, יש נקודה שחשוב להבין: סטרס יכול להאיץ תהליכים קיימים. מחקר שנעשה בקרב 120 אנשים הסובלים מהתקרחות אנדרוגנטית מצא שמי שהתמודד עם רמות סטרס גבוהות איבד שיער מהר יותר מאנשים רגועים יותר. כלומר, הלחץ לא יוצר את הבעיה, אבל הוא בהחלט יכול ללחוץ על הגז.
לכן, שמירה על שגרה בריאה - שינה טובה, פעילות גופנית, תזונה יציבה, הפחתת עומסים - לא תפתור גנטיקה, אבל תיתן לשיער סיכוי טוב יותר.
מיתוס 3: "גברים קירחים פוריים יותר"
זה מיתוס כמעט מחמיא, ולכן נשמע שוב ושוב. אבל המחמאות נגמרות כשפוגשים את המדע.
הקשר בין פוריות להתקרחות אינו ישיר. השורש לחוסר ההבנה נמצא בהורמון הטסטוסטרון: מצד אחד הוא חיוני לייצור זרע ולחשק מיני, מצד שני הוא מתפרק בגוף ל-DHT, ההורמון האחראי במידה רבה להידרדרות זקיקי השיער.
זקיקים רגישים ל-DHT מתכווצים לאורך השנים, מייצרים שיער דק יותר ועדין יותר, עד שמגיעים לקרחת. אבל רגישות הורמונלית היא עניין גנטי, ולא אומרת דבר על כמות הטסטוסטרון או איכות הזרע.
מחקרים מסוימים אף מצביעים על מגמה הפוכה: גברים שמפתחים התקרחות מוקדמת, לפני גיל 30, נוטים להראות איכויות זרע נמוכות יותר, ככל הנראה משום ש-DHT הגבוה שמשפיע על הזקיקים משפיע במקביל גם על תפקוד האשכים.
ועדיין, חשוב להדגיש: זו לא משוואה מחייבת. המון גברים עם התקרחות מלאה מולידים ילדים ללא כל קושי. פוריות מושפעת מגיל, תזונה, עישון, מחלות כרוניות, תרופות, איכות שינה ועוד שורה ארוכה של משתנים, הרבה יותר מאשר מצב קו השיער.
השורה התחתונה: המיתוסים מנחמים - המדע פחות
מיתוסים על נשירת שיער שורדים כל כך הרבה שנים כי הם מספקים לנו שליטה מדומה: מאפשרים להאשים צד אחד במשפחה, להסביר נשירה רגעית כ"גזירת גורל", או להאמין שקרחת מצביעה על עודף גבריות.
אבל המציאות מורכבת הרבה יותר. נשירת שיער, אצל גברים ונשים, היא תהליך רב־שכבתי: גנטיקה, רגישות הורמונלית, גיל, אורח חיים, תזונה, סטרס, מחלות רקע, תרופות ועוד. אין גורם אחד, אין אשם אחד, ואין פתרון אחד שמתאים לכולם.
ההבנה הזו לא תמיד מנחמת, אבל היא מאפשרת גישה הרבה יותר מדויקת: אבחון מקצועי, בחינת הגורמים הרפואיים, התאמת טיפול שמתייחס לסיבה האמיתית, ולקיחת אחריות על אורח חיים בריא שיכול לשפר משמעותית את התמונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
