היא נולדה ב־6 בפברואר 1665 בארמון סנט ג'יימס בלונדון, בתו של ג'יימס, דוכס יורק, מי שיהפוך לימים למלך ג'יימס השני, ושל אן הייד, בתו של המדינאי אדוארד הייד. משפחת סטיוארט, ששלטה באנגליה ובסקוטלנד במשך דורות, חזרה אז מגלות ארוכה לאחר קריסת הרפובליקה האנגלית בת ה-11 שנים (בין 1649 ל־1660). אביה של אן היה בנו של צ’רלס הראשון, המלך שהוביל עימות עם הפרלמנט האנגלי על סמכויות הכתר שהתפתח למלחמת אזרחים עקובה מדם שבסיומה הועמד לדין באשמת בגידה והוצא להורג. הממלכה הייתה אז שסועה, עייפה ממלחמות דת וכתר, ובתוך העולם הזה, רווי האיבה בין קתולים לפרוטסטנטים, נולדה ילדה שקטה אך עקשנית, שנאלצה לשאת על כתפיה את כל כובד השושלת.
אביה היה יורש העצר של אחיו, המלך צ’רלס השני, שנישא באיחור וללא יורשים חוקיים. משכך, כבר בלידתה עמדה אן קרוב למוקד השלטון. אך משפחתה, על אף מעמדה, הייתה מקור לאינספור שערוריות, מחלות ואובדנים. אחיה הבכור מת בינקות, ואמה נפטרה כשהייתה בת שש בלבד. האב, ג’יימס, נישא מחדש למרי ממודנה, נסיכה איטלקייה קתולית, והיחסים בבית הפכו מתוחים ומנוכרים.
בילדותה סבלה אן ממחלה שגרמה לדמעות בלתי פוסקות, תופעה שדרשה טיפול רפואי מתקדם. היא נשלחה לצרפת, שם שהתה אצל סבתה, המלכה אנריֶטה מריה, ואצל דודתה, הנרייטה אן, שהייתה מקורבת לחצר המלך הצרפתי. הילדה הקטנה ספגה את תרבות פריז ואת זוהר החצר, אך גם שם רדף אותה המוות - דודתה מתה לפתע, ואן הושבה לאנגליה.
ילדות של ניתוק, אמונה של מאבק
בלונדון גודלו אן ואחותה מרי כחלק מהמאמץ להבטיח את עתיד בית סטיוארט כבית פרוטסטנטי, למרות שאביה ואשתו החדשה היו קתולים אדוקים. דודם, המלך צ’רלס השני, הקפיד שתחונכנה ברוח אנגליקנית. הבישוף הנרי קומפטון הופקד על חינוכן, והבנות למדו תנ"ך, מוסר ונימוסי חצר. אך אף שיעור לא הכין את אן לעולם של אובדן מתמשך.
כאשר מתה אמם הצעירה, איבדו הבנות את הקשר האחרון לחום אם. אביהן, שעסק בפוליטיקה ובאינטריגות דתיות, התרחק מהן, ושתיהן נאלצו למצוא נחמה זו בזו. אחותה מרי נישאה בגיל צעיר לוויליאם, נסיך הולנד, ונשלחה להאג. אן נותרה באנגליה, לבדה, בודדה, כשהיא מוצאת חברה קרובה בדמותה של שרה ג'נינגס - צעירה נמרצת, אינטליגנטית, ובעלת לשון חדה. הקשר ביניהן הפך לחברות אמיצה שהחזיקה שנים רבות, אך גם הפכה למוקד של יצרים, קנאה וכוח.
נישואים קרים, לב בוער
בגיל 18 נישאה אן לג'ורג', נסיך דנמרק, בחירה מדינית שתוכננה כדי לחזק את הקשרים בין אנגליה לדנמרק ולהרחיב את השפעתה ביבשת. הנישואים עצמם היו יציבים, אך לא רומנטיים במיוחד. ג'ורג' היה איש שקט ואדוק, ואן הייתה רגישה ומסוגרת. בתוך שנה מהחתונה נכנסה להריון, אך ההיריון הראשון הסתיים בלידת עובר מת. זו הייתה תחילתה של שורה אינסופית של הריונות כושלים -שבעה־עשר בסך הכול.
ילדיה נולדו ומתו לעיתים באותו החודש. בין השנים 1684 ל־1700 חוותה המלכה לעתיד הפלות, לידות שקטות ומות תינוקות במחלות כמו אבעבועות שחורות. רק בן אחד, ויליאם, שרד מעבר לגיל ינקות. הוא היה עיניה ולבה של אמו, אך גם הוא מת בגיל 11 בלבד. עם מותו, אמר אחד מיועציה: "אין מלכה באנגליה שהטבע היה כה אכזרי אליה."
מהפכה בארמון, לבבות נשברים
ב־1685 עלה אביה לשלטון כג’יימס השני, מלך קתולי במדינה פרוטסטנטית. רבים קיוו שיוכל לגשר בין העולמות, אך הוא החליף פקידים בפרו־קתולים והצית התנגדות אדירה. כאשר נולדו לו בן ובת מאשתו השנייה, התעורר פחד אמיתי שאנגליה תשוב להיות קתולית. קבוצת אצילים שלחה מכתב לחתנו של ג’יימס, ויליאם מאורנג’, וביקשה ממנו לפלוש לאנגליה. אן, בהשפעת שרה ג'נינגס, נטשה את אביה וברחה. "לעולם לא אשוב להיות נתונה לחסדי רומא," אמרה אז.
וויליאם ומרי עלו לכס בשנת 1689. ג’יימס ברח לצרפת, והמלכה הצעירה מצאה עצמה קרובה יותר מאי פעם לכתר. בשנה ההיא ילדה את ויליאם הקטן, בנה היחיד ששרד. אך השנים הבאות הביאו עמן רק כאב נוסף: מלחמות, חיכוכים עם אחותה המלכה, ואובדן חוזר של הריונות.
מלכה עייפה, מדינה מתעוררת
ב־1702, לאחר מותו של ויליאם השלישי, הוכתרה אן למלכת אנגליה, סקוטלנד ואירלנד. היא הייתה בת 37 בלבד, אך חולה מאוד, סובלת משיגדון ומכאב כרוני שהקשה עליה ללכת. אף על פי כן, היא הפגינה תבונה פוליטית מפתיעה. בנאום הראשון שלה לפרלמנט אמרה: “אשתדל להיות מלכה אנגלית לעם האנגלי.”
באותן שנים התנהלה מלחמת הירושה הספרדית - עימות כלל־אירופי שבו נלחמה בריטניה לצד הולנד ואוסטריה נגד צרפת. אן סמכה על בעלת בריתה הוותיקה, שרה צ’רצ’יל, ועל בעלה, הגנרל ג’ון צ’רצ’יל, שהוביל את הצבא הבריטי לניצחונות מפוארים, ובראשם קרב בלנהיים ב־1704. אנגליה חגגה, והמלכה העניקה לצ’רצ’ילים את תואר הדוכסים ממלבורו ואת האדמות שעליהן יוקם ארמון בלנהיים - אחד המבנים המפוארים באירופה.
האיחוד הגדול, הסדק האישי
בתקופת שלטונה התחולל מהלך היסטורי נוסף: חוק האיחוד של 1707, שחיבר את אנגליה וסקוטלנד למדינה אחת - "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה". המהלך נולד מתוך משבר כלכלי עמוק בצפון, אך גם מהבנה מדינית חדה של אן כי רק אחדות תבטיח את יציבותה של הממלכה. הפרלמנט הסקוטי בוטל, ולונדון הפכה למוקד של ממלכה מאוחדת, צעד מרחיק לכת שתוצאותיו ניכרות עד היום.
אך בעוד הממלכה התאחדה, חייה האישיים התפוררו. שרה צ’רצ’יל, שהייתה קרובה אליה יותר מכל אדם אחר, הפכה דומיננטית מדי, דוחפת את המלכה לתמוך במדיניות הווִיגים הליברלים. אן, אישה שמרנית מטבעה, החלה להתנגד להשפעתה ולקרב סביבה אנשי אמון חדשים, בראשם אשת החצר הצנועה אביגייל היל. שרה, שראתה בכך בגידה, פתחה במסע הכפשות מר, והחברות בין השתיים הסתיימה בשערורייה רועמת.
בין גשם לסוסים, בין שלום למוות
מלבד הפוליטיקה, אן הייתה פטרונית של תרבות ואמנות. היא תמכה בציירים כמו גודפרי קנלר ומיכאל דאל, הזמינה בניית מבנים בארמון קנסינגטון ועיצוב גנים חדשים בהמפטון קורט. היא אהבה מוזיקה, פרחים וסוסים. בשנת 1711 הורתה על הקמת מסלול המרוצים באסקוט, קרוב לארמון וינדזור, כדי שתוכל לצפות במרוצים למרות מגבלותיה הפיזיות. כך נולד אחד מסמלי התרבות הבריטית הבולטים ביותר, שמתקיים עד היום, ה"רויאל אסקוט".
אך בריאותה המשיכה להתדרדר. התקפי שיגדון הפכו לבלתי נסבלים, רגליה התנפחו והיא נאלצה להתנייד בכיסא גלגלים. בעלה, הנסיך ג'ורג', מת ב־1708, והיא נותרה לבד. "איבדתי את כל מה שאהבתי", לחשה אז בפני יועצה הרופא.
המלכה האחרונה לבית סטיוארט חיה את שנותיה האחרונות בין תככים, מרירות ומאבקים בפרלמנט. ב־1713, לאחר חתימת הסכם אוטרכט שסיים את המלחמה הארוכה עם צרפת וספרד, ניסתה להשיב לעצמה שקט. אך גופה כבר סירב לשתף פעולה. בקיץ 1714 לקתה בשבץ מוחי, איבדה את יכולת הדיבור, ונפטרה למחרת, ה־1 באוגוסט, בגיל 49 בלבד.
מלכה אנושית מדי
לאחר מותה, נקבר גופה בארון מרובע וגדול במיוחד, משום שבצקות השיגדון גרמו לגופה להתנפח. היא הובאה למנוחת עולמים לצד בעלה וילדיה בארמון וסטמינסטר. רופאה כתב לידידו הסופר ג’ונתן סוויפט: "מעולם לא התקבלה השינה בברכה כזו אצל נוסעת עייפה, כפי שהמוות התקבל אצלה".
במותה נותרה שאלת הירושה פתוחה. יורשתה המיועדת, סופיה מהנובר, מתה שבועות ספורים לפניה, ולבסוף הוזמן בנה גיאורג לשלוט, והיה לג'ורג' הראשון. הוא לא דיבר מילה באנגלית, אך כך נולדה שושלת חדשה, בית הנובר, ששלטה בבריטניה במשך מאתיים שנה, ולימים הפכה לבית ווינדזור.
אן לא הייתה מלכה כובשת או מבריקה במיוחד, אך תקופתה עיצבה את הדמוקרטיה הבריטית המודרנית: נולדו בה המפלגות הגדולות, עוצב מאזן הכוחות בין המלוכה לפרלמנט, והונחה התשתית לאימפריה שתצמח בהמשך. היא גם האישה שהובילה, אולי בלי להתכוון, את האיחוד הגדול של האיים הבריטיים.
אך מעבר לכל זה, דמותה נותרה כסמל לעצב המלכותי - לאישה שבחייה ידעה תהילה, אך גם כאב שאין שני לו. היא איבדה את אמה, את כל אחיה ואחיותיה, את בעלה, את אביה, ואת כל ילדיה - שבעה־עשר במספר. אולי משום כך, למרות תאריה והפאר שסביבה, נצרבה אן בזיכרון לא כמלכה גדולה, אלא כמלכה אנושית מדי, שגורלה הקשה הפך אותה לאחת הדמויות הטראגיות והנוגעות ביותר בתולדות הכתר הבריטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו