זה מתחיל בשקט שלאחר הפצצות, בצל מלחמה שאינה מתוארת ישירות אך נוכחת בין השורות. לואיס אינו מתאר פצצות מתפוצצות או ערים בוערות, אך הוא פותח במשפט פשוט: "פעם היו ארבעה ילדים, ששמותיהם פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי, וזו היא עלילה על משהו שקרה להם כשנשלחו מלונדון בזמן המלחמה בגלל ההפצצות מהאוויר." בשורה קצרה זו מציב לואיס את סיפור הפנטזיה של האריה, המכשפה וארון הבגדים בתוך מציאות אמיתית של והבליץ, הפצצות לונדון וערי בריטניה נוספות על ידי גרמניה הנאצית בספטמבר 1940 עד מאי 1941, אשר גרמו למותם של כ-43,000 אזרחים, ולחורבנם של למעלה ממיליון בתים.
הספר, שיצא בבריטניה ב־16 באוקטובר 1950, היה הראשון בסדרת דברי ימי נרניה ונמכר מאז ביותר מ־115 מיליון עותקים ברחבי העולם. דורות של ילדים עקבו אחרי לוסי פבנסי דרך הארון אל עולם מושלג שבו הקור הוא נצחי והאומץ נבחן מול הרשע. אך מאחורי הממלכה הקסומה ניצבת אנגליה אמיתית, של מסכות גז, קיצוב באוכל וילדים המפונים ברכבות צפופות מהעיר הבוערת.
מבצע "חלילן מהמלין" והילדים שעזבו את העיר
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, יזמה ממשלת בריטניה את מבצע חלילן מהמלין (Operation Pied Piper), שבמהלכו פונו כ־1.5 מיליון בני אדם, רובם ילדים, מן הערים הגדולות אל הכפרים תוך שלושה ימים בלבד. היה זה הפינוי ההמוני הגדול בתולדות בריטניה.
חוויות הילדים המפונים נעו בין הרפתקה חלומית לטראומה קשה. יש שגילו את שמחת המרחבים הירוקים, ואחרים נפלו בידי מארחים אדישים או מתעללים. "בתים רבים קיבלו ילדים פעילים מבלי שנבדקו כלל," כתבה החוקרת הספרותית ננט נוריס.
בצל כל אלה, ארבעת ילדי פבנסי של לואיס הם בני מזל. הם מגיעים לבית כפרי רחב ידיים, עם "רדיו והרבה ספרים", ומתארחים אצל פרופסור אקצנטרי אך נדיב. ביתו הוא עולם מבטחים, וייתכן מאוד שהוא דומה לביתו של לואיס עצמו.
"הקילנס": מקלט לילדים אמיתיים
במהלך שנות המלחמה שימש ביתו של לואיס באוקספורד, הקילנס, כבית מקלט לילדים שפונו מלונדון. "יש לנו שלושה ילדים מפונים בבית, כולם נחמדים מאוד," כתב לואיס בספטמבר 1939. לאורך השנים התחלפו בבית קבוצות של ילדים, והכניסו אליו חיים ורעש בתוך השקט האקדמי.
אחת מהם, פטרישיה היידלברגר, תיארה את המעבר לקילנס כ"מעבר מהצל אל האור". אחרת, ג'ון פלואט, שלימים נודעה כשחקנית ג'יל פרויד, הגיעה לשם ב־1943 ונעשתה חלק מהבית: טיפלה בבעלי החיים ובמארחת הקשישה, ג'ני מור. נדיבותה ורוחב ליבה הרשימו את לואיס ואת אחיו וורן, שנים רבות לפני שנודע לה כי שימשה השראה לדמותה של לוסי.
"לא ידעתי עד אז", סיפרה שנים מאוחר יותר, "והתרגשתי כל כך, כאילו אמרו לי שאני ליידי מקבת האמיתית".
פינוי ילדים מאזורי הפצצות לאזורי כפר במלחמת העולם ה-2
מלחמה וקסם באותו עולם
אחרי הפתיחה המזכירה את הבליץ, המלחמה נעלמת מן הסיפור, אך נוכחותה עדיין מורגשת. לואיס מתענג על תיאורי אוכל שרק מי שחי בקיצוב יכול היה להעריך: סרדינים, שמנת, חמאה. דמותה של המכשפה הלבנה, השולטת בממלכה קפואה של פחד, שואבת השראה ברורה מהטוטליטריות האירופית. היסטוריון אחד אף טען כי היא "היטלרית מובהקת".
חוויות המלחמה של לואיס לא היו רק תוצר של שנות הארבעים, אלא גם של נעוריו. במלחמת העולם הראשונה שירת כחייל ונפצע מירי ידידותי. את הזוועות תיאר כזיכרונות רחוקים מדי אך חקוקים עמוק: "הקורבנות, הפחד, הריח, הכול נותר בי כצל". אותה בהירות קרה מורגשת כשהוא מתאר את פיטר בקרב הראשון שלו: הוא חש בחילה, אך "זה לא שינה דבר במה שהיה עליו לעשות".
אדמונד, לוסי, פיטר וסוזן בסרט סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים, 2005
בריחה או התנגדות?
לואיס וחברו הטוב ג'.ר.ר. טולקין ראו בדמיון לא אמצעי לבריחה מהמציאות, אלא דרך להתמודד איתה. "מכיוון שסביר שיפגשו אויבים אכזריים", כתב לואיס, "לפחות שישמעו על אבירים אמיצים ואומץ לב".
בעולם נרניה הילדים מוצאים את הכוח שנשלל מהם במציאות: הם הופכים מלוחמים ויתומים למלכים ומלכות. "הסיפור מעניק להם סוכנות וכוח להילחם למען הטוב", אומר החוקר דווין בראון. אפילו בנרניה, המכשפה מנהלת משטר חשאי, מקפיאה את אויביה והופכת אותם לפסלים, גרסה פנטסטית של דיכוי אמיתי.
טילדה סווינטון בסרט סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים, (אנדרו אדמסון, 2005)
נרניה: ירושת המלחמה
לואיס האמין שספריו יישכחו חמש שנים אחרי מותו. שבעים וחמש שנה אחרי, האריה, המכשפה וארון הבגדים נותר סמל של דמיון ונחמה. הסדרה תורגמה לעשרות שפות, עובדה לקולנוע ולטלוויזיה, וגרטה גרוויג (נשים קטנות, ברבי) עובדת בימים אלה על עיבוד חדש לנטפליקס.
"מסעם של ילדי פבנסי, אומץ, נאמנות, הקרבה וגאולה, נוגע בלבבות גם היום", אומר וינסנט סיבר־סמית מהחברה לנכסי סי. אס. לואיס.
מאחורי המנורה הקפואה והשלג הנצחי מסתתרת מציאות בוערת של פינוי ומלחמה. כשהילדים חוזרים מעולם נרניה, לא עבר זמן כלל, אך הם עצמם השתנו לנצח.
"פעם מלך בנרניה, תמיד מלך בנרניה", אומר להם הפרופסור. "ואל תדברו על זה עם אחרים... אם תפגשו מי שעבר הרפתקה דומה – תדעו".
כי גם בלב העולם האמיתי, הקסם של נרניה נותר שער פתוח לאומץ, לחלום ולזיכרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו