מה הסוד של מי שמגיעים לגיל 100 ומעבר ונשארים בריאים כמעט עד הסוף? זו אחת השאלות העתיקות והמסקרנות ביותר ברפואה. במשך שנים חיפשו את התשובה בדיאטות, תוספים ואורח חיים "מושלם". אבל בשנים האחרונות מתגבשת גישה אחרת: אולי הבעיה אינה מחלה כזו או אחרת, אלא תהליך ההזדקנות עצמו.
"לזיקנה יש ביולוגיה", אומר בשיחה עם מערכת "היום" פרופ' ניר ברזילי, מהחוקרים הבולטים בעולם בתחום הלונג'ביטי (אריכות חיים). "אתה יוצא לרחוב ויודע מי צעיר ומי זקן. אבל אנחנו גם יודעים שיש אנשים שמזדקנים לאט יותר, ויש כאלה שמזדקנים מהר יותר. המפתח טמון בחקר הפער הזה".
ברזילי, פרופסור לרפואה ולגנטיקה במכללה לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בניו יורק, עומד בראש המכון לחקר ההזדקנות ונחשב לאחד ממובילי תחום ה-Geroscience - תחום שמנסה להבין את תהליכי ההזדקנות עצמם, ולא רק את המחלות שהם מייצרים.
"מה שידעו פחות", הוא מוסיף, "זה שהזיקנה היא זו שגורמת למחלות הזיקנה. אלצהיימר, לב, סוכרת וסרטן. אנחנו קודם מזדקנים, ואז נהיים חולים".
הגישה הזו משנה את כללי המשחק. במקום לנסות לרפא כל מחלה בנפרד, ברזילי וחוקרים נוספים שואלים: האם ניתן להשפיע על מנגנון העל שמאיץ את כולן? "אם נדע לעשות משהו מול הזיקנה 0 צריך לעשות את זה כמניעה. כי אחרת זה כבר מאוחר מדי. אנחנו רוצים לטפל בבריאות שלך, לא במחלות שלך".
האנשים שאוצרים בגופם את הסוד, ואפילו לא יודעים זאת
כדי לענות על השאלה הזו, ברזילי חוקר כבר שנים את הקצה הרחוק של הסקאלה האנושית: בני ובנות 100 ומעלה. במחקריו נאספו עד כה כ-850 נבדקים בקבוצת הגיל הזו, עם יעד שאפתני להגיע לעשרת אלפים. "אנחנו בודקים מאה אלף דברים על כל בן אדם", הוא אומר, "כדי להבין מה משותף להם".
הממצאים, לדבריו, שוברים כמה מיתוסים נפוצים. "פגשתי אחת מהנבדקות, בת יותר ממאה, שפתחה לי את הדלת עם סיגריה בפה", הוא מספר. "שאלתי אותה אם היא לא יודעת שעישון מזיק. היא אמרה לי: 'ארבעה רופאים שאמרו לי את זה כבר מתו'".
הסיפור הזה אינו אנקדוטה בלבד. רבים מבני המאה לא הקפידו על אורח חיים אידיאלי. חלקם עישנו, אכלו לא מושלם, ולא התאמנו באופן חריג. ובכל זאת, משהו בגוף שלהם פועל אחרת. "לרובנו אין גנים של אריכות חיים", אומר ברזילי. "ואנחנו מתחילים להיות חולים בגיל 60 וצוברים מחלות עד 80. בני המאה נשארים בריאים עשרות שנים יותר".
ההבדל אינו רק באורך החיים, אלא גם באיכותם. "אנחנו חולים חמש או שמונה שנים בסוף החיים שלנו", הוא מסביר. "אצלם זה יכול להיות כמה שבועות בלבד". המשמעות רחבה גם ברמה החברתית והכלכלית: אנשים שחיים יותר שנים בריאות תורמים יותר, ומעמיסים פחות על מערכות הבריאות.
מה שמאפשר זאת, לפי ברזילי, אינו "גן קסם" אחד, אלא מערך של מנגנוני הגנה ביולוגיים. הגוף שלהם מתמודד טוב יותר עם שחיקה, דלקת ועומס. מכאן נולד הרעיון המרכזי של התחום: אם נבין את המנגנונים האלה, אולי נוכל לשעתק אותם, לפחות חלקית.
כדי לעכב זיקנה צריך לדעת למדוד אותה
השלב הבא היה לנסות לתרגם את התובנה הזו לשפה רפואית: האם קיימות כבר תרופות שמשפיעות על אותם מנגנונים בסיסיים, גם אם פותחו למטרות אחרות? במשך שנים התמקד ברזילי בתרופה הוותיקה Metformin, המשמשת זה עשרות שנים לטיפול בסוכרת סוג 2. העניין בה לא נולד במקרה: לאורך השנים הצטברו רמזים ממחקרים אפידמיולוגיים שלפיהם חולי סוכרת שנטלו אותה נטו לפתח פחות מחלות נלוות - ולעיתים אף הציגו תמותה נמוכה מהצפוי, אפילו בהשוואה לאנשים ללא סוכרת.
הממצאים הללו, שאינם מהווים הוכחה סיבתית אך חזרו על עצמם בכמה עבודות, העלו את האפשרות כי התרופה משפיעה לא רק על רמות הסוכר, אלא גם על מנגנונים רחבים יותר הקשורים להזדקנות עצמה.
אך כיום, מדגיש ברזילי, התמונה רחבה יותר. "יש ארבע תרופות שאנחנו יודעים שמעכבות את התהליך", הוא אומר. הכוונה אינה לתרופות שפותחו להזדקנות, אלא לכאלה שנועדו במקור למחלות אחרות כמו סוכרת, לב או אוסטאופורוזיס - אך במחקרים שונים נקשרו להפחתה בתחלואה ובתמותה.
המשמעות היא שינוי תפיסה עמוק: ייתכן שהמפתח להאטת הזדקנות אינו טמון בפיתוח תרופה חדשה לחלוטין, אלא דווקא בשימוש מחדש בתרופות קיימות. היתרון הוא שמדובר בחומרים שכבר נבדקו לאורך שנים, עם פרופיל בטיחות מוכר.
אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה: גם אם יש מועמדות מבטיחות, עדיין קשה מאוד להוכיח שהן באמת מאטות הזדקנות, וזה קשור ליכולת של הרפואה למדוד ולעקוב אחר תהליך הזקנה עצמו.
"איך אנחנו מודדים זיקנה?" שואל ברזילי. "יש ביומרקרים. סמנים ביולוגיים. אבל אם תטפל רק בסמן אחד, כמו כולסטרול, זה לא ימנע זיקנה. אתה פשוט תמות ממשהו אחר". לכן המטרה היא לפתח מערכת שתוכל למדוד את "הגיל הביולוגי" של האדם, ולבחון האם טיפול מסוים אכן מאט אותו.
האתגר המרכזי הוא מדידה. כדי להוכיח שתרופה מעכבת הזדקנות, צריך להראות שהיא משפיעה על כמה סמנים במקביל, משפרת תוחלת חיים בבעלי חיים, ובסופו של דבר גם דוחה מחלות בבני אדם. "אחת הסיבות שתרופות נכשלו", הוא מציין. "היא שהן נוסו על מודלים לא נכונים. למשל עכברים צעירים במקום זקנים".
במקביל למחקר התרופתי, ברזילי מדגיש שגם לאורח החיים יש תפקיד. "יש ארבעה דברים שאנחנו יכולים לעשות", הוא אומר. "אופטימיזציה של פעילות גופנית, תזונה, שינה וקשרים חברתיים". המפתח, לדבריו, הוא לא קיצוניות - אלא איזון. "הפואנטה היא אופטימיזציה".
חברות התרופות נמנעות מהתחום
את המעבר ממחקר בסיסי ליישומים מעשיים מוביל ברזילי גם במסגרת תוכנית BIO-VITAL ע"ש בתיה ועידן עופר לאימות התערבויות בתחום ההזדקנות והארכת תוחלת החיים, הפועלת במרכז איינשטיין - יוזמה הנתמכת על ידי קרן משפחת עידן ובתיה עופר, שנועדה להאיץ את פיתוח ובחינת הטיפולים המכוונים להזדקנות. במסגרת זו משתפים פעולה חוקרים מהאקדמיה עם תעשיית הביוטכנולוגיה והפארמה, בניסיון לזהות אילו התערבויות באמת משפיעות על קצב ההזדקנות.
חשוב לציין כי לצד פעילות זו, קרן משפחת עידן ובתיה עופר פועלת באופן נרחב לקידום תחום הבריאות בישראל ובעולם, בין היתר באמצעות תרומות להקמת מרכז לרפואה משולבת בבית החולים איכילוב, הקמת מחלקת שבץ וקרדיווסקולר במרכז הרפואי שיבא, וכן תמיכה בפעילות המחקר של פרופ' סאצ'י פיינרו מאוניברסיטת תל אביב, העוסקת בפיתוח טיפולים חדשניים למחלת הסרטן.
אלא שבניגוד לתחומים רפואיים אחרים, כאן ניצב גם חסם כלכלי משמעותי: רבות מהתרופות הנבחנות הן גנריות וזולות, ולכן אינן מציעות לחברות הפארמה תמריץ מסחרי להשקיע בניסויים ארוכי טווח ויקרים. כתוצאה מכך, חלק גדול מהמחקר מתקדם לאט יותר, ונשען במידה רבה על מימון חיצוני. "לפילנתרופיה יש תפקיד חשוב במאמץ הזה", אומר ברזילי.
החזון, בסופו של דבר, הוא פשוט אך מהפכני: לעבור מרפואה שמגיבה למחלות, לרפואה שמקדימה אותן. "אנחנו לא רוצים רק לעצור את הזיקנה", מסכם ברזילי. "אנחנו רוצים להפוך אותה".
אם זה יצליח, ייתכן שבעתיד הרופא לא ישאל רק "ממה אתה סובל?", אלא גם "כמה מהר אתה מזדקן" ויתאים טיפול בהתאם. עד אז, לפחות, נראה שהתשובה לשאלת הסוד של בני המאה אינה טמונה בקסם אחד - אלא בשילוב מורכב של ביולוגיה, מדע, ואולי גם קצת מזל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו