כטייס קרב מהולל ואלוף הפלות של חיל האוויר, איתן סטיבה כנראה לא ציפה שאחד האתגרים המפרכים בחייו יהיה לפתוח את המקרר. אבל ככה זה בתחנת החלל הבינלאומית: המילים "לפתוח את המקרר" מקבלות משמעות שונה מזו המוכרת לנו, המקרר הוא בכלל חלק ממעבדת ענק, וכל פעולה מובנת מאליה הופכת לריצת מרתון – אם כי בהילוך איטי, כמובן, מהטעם הפשוט שאין כוח כבידה.
"לאחסן משהו במקרר בטמפרטורה של מינוס 80 מעלות זה תהליך מורכב. זה לא לפתוח את הדלת של הפריזר", מחייך סטיבה בראיון זום ל"ישראל היום", "אם אתה פותח כאן דלת, כל מה שבפנים יכול להתפזר לך ברחבי התחנה. צריך להתלבש במיוחד, לעטות כפפות, להתכונן מראש. רוצים שלא תפתח את הדלת ליותר מ-50-40 שניות, כי בפנים יש ניסויים מדעיים של אחרים, אז צריך להיזהר לא להרוס אותם כשאתה מכניס את הניסוי שלך".
את סטיבה, כאיש שחי ונושם את חיל האוויר ומכיר היטב תרבות התחקיר המחמירה שלו, לא צריך ללמד על חשיבותה של זהירות; ובכל זאת, נדמה שאפילו הוא יכול לשאוב השראה מההכנות המדוקדקות לקראת משימת AX-1 – בשמה העברי, "רקיע" - שבמסגרתה הוא עתיד להמריא לחלל בשבוע הקרוב. הכל, כמובן, בהנחה שלא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, וכאלה כבר פקדו את הפרויקט; פעמיים נדחה השיגור בדקה ה-90, מן הסתם כדי לסכל מראש כל תקלה, ולו המזערית ביותר, שעלולה לסכן את חיי האסטרונאוטים. הצל השחור של אסון הקולומביה, שבו נספה אילן רמון ז"ל לצד ששת אנשי הצוות הנוספים, מרחף מעל המשימה הזו כל העת. גם 19 השנים שחלפו מאז לא יצליחו לגרש אותו.
"לקראת השיגור, התאמנתי באותם מקומות שבהם ביקרתי עם אילן", מספר סטיבה, שהיה חברו של רמון ושירת לצידו שנים ארוכות, "הוא לקח אותי והראה לי את המעבורת ואת הסימולטורים. זה עניין מאוד מאוד סנטימנטלי מבחינתי. לחלל אני לוקח איתי כמה דפים מהיומן של אילן, ששרד את האסון, וציור שציירה נועה, הבת שלו. אני מקווה שהסנטימנט הישראלי הזה, שמחבר טיסה מאוישת לחלל עם טרגדיה, ישתנה בשבועיים האלה".
"3 דקות – ויצאת מהאטמוספירה"
עכשיו הוא עומד להפוך לאסטרונאוט הישראלי השני, אחרי רמון, במשימה הפרטית הראשונה שיוצאת לתחנת החלל הבינלאומית. חללית הדרגון, שתשוגר מבסיס קייפ קנברל שבפלורידה על גבי משגר פלקון 9 של חברת SpaceX, תיקח אותו ואת שלושת האסטרונאוטים הפרטיים האחרים לתחנת החלל הבינלאומית. בתפריט: עשרות ניסויים מדעיים, שיתבצעו מטעם שלל ארגונים (סטיבה לבדו אמור לבצע 35 כאלה). תאריך היעד לשיגור הוא יום רביעי הבא; אדריכליות המשימה - חברת אקסיום האמריקנית, סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע וקרן רמון– מחזיקות אצבעות שלא יהיו דחיות נוספות.
"זה מרתק", מתלהב סטיבה, "ראיתי שיגורים מאוישים וגם לא מאוישים, וזה מחזה באמת מרהיב. ולחשוב שהאטמוספירה שלנו כזו קטנה. מציתים את הגפרור, שלוש דקות - ואנחנו בחוץ. שלוש דקות. זה כלום!"
אם יש לו חששות או ספקות לגבי בטיחות המשימה, קשה להבחין בהם מבעד למסך הזום. הטכנולוגיה, הוא מדגיש, התפתחה משמעותית; בקרת האיכות טובה יותר, גם הציוד חדש יותר. "ברור שיש מתח", הוא מודה, אבל מוסיף מייד: "אני לא מרגיש שזה מתח מקרקע או מגביל. זו התרגשות, שגורמים לה שלושה אספקטים מרכזיים. קודם כל, החוויה: לצאת מהאטמוספירה זו חוויה מטורפת. הדבר השני הוא העבודה שצפויה לי.
אני רואה את לוח הזמנים שלי, והוא מלא. יש מין קו אדום שרץ על תוכנת לוח הזמנים שלנו, ואתה כל הזמן יכול לראות איך כולם כבר סיימו את המשימות ואתה עוד לא (צוחק). והדבר השלישי, המשמעותי באמת, הוא שלמשימה רצו להצטרף כל כך הרבה גופים ואנשים. לא האמנתי איזו התנפלות תהיה".
ארבעת המופלאים
עד לשיגור המיוחל, הוא ושותפיו למשימה נמצאים כעת בבידוד באורלנדו. "מרחיקים אותנו מכל דבר, שומרים אותנו בצמר גפן. רק עכשיו אני מבין כמה המשימה הזו מורכבת. כל שינוי – גם צינון! – יכול לדחות פרויקט של שנים. עושים לנו בדיקות רפואיות כל יום, אוספים מאיתנו כל מה שאפשר לתאר. ויש לנו כאן תוכנית עבודה מלאה, שבה אנחנו עושים חזרות על דברים שלמדנו, כמו שימוש בציוד התחנה, הפעלת המטבח והשירותים ומה עושים במצבי חירום. כבר הוסיפו את ארבעתנו לתוכנית העבודה של האסטרונאוטים האחרים בתחנה, אז אנחנו גם עורכים סימולציות של מה נעשה בכל רבע שעה, בכל רגע. האופי של ארבעתנו שונה מאוד, וזה מה שיוצר צוות מדהים".
גם כאן, כמו שאתה מכיר מהטייסת, צריך ללמוד איך לחיות לצד השותפים למשימה.
"בכל מקום שבו אנשים נמצאים בתנאים, הייתי אומר, אינטימיים – צריך ללמוד לעבוד עם כולם. אבל זה מעבר לזה. זאת מעבדה. מעבדה שבה, נניח, אחרי שכולם אוכלים יחד באזור מסוים, אתה יודע שבאזור הזה חסר חמצן, וצריך לצאת משם ולתת לאזור להתאוורר, כדי למחוק את בועת ה-CO2 שנוצרה בו. אם אתה נשאר שם, אתה יכול להתעלף! אלה דברים שלא אומרים לך, אתה לא רואה אותם בעין, אתה רק צריך לזכור: אוקיי, עכשיו אני צריך לרחף לי למקום אחר, לא להישאר כאן".
בשונה מהטייסת, ההתרגשות שלפני השיגור היא בוודאי אחרת. זו לא כמו ההתרגשות שלפני גיחה או תקיפה.
"כן. בטיסה קרבית יש מי שרוצה ברעתך, ופה כולם רוצים את טובתנו (צוחק). נאס"א קיבלו אותנו בצורה נהדרת. נתנו לנו את ההכשרה המלאה של אסטרונאוטים, במלוא הרצינות, עם כל המבחנים בכתב והמבחנים המעשיים, ותחנת החלל עצמה היא מרכז בינלאומי לשיתוף פעולה למטרות שלום, שבו כולם עובדים בצוותא. אתן לך דוגמה קצת פלסטית: כשאתה משתמש בשירותים, אתה מנקה אותם כדי שלבא בתור יהיה נעים להגיע והוא לא יצטרך, בזמן שהוא בלחץ, להתחיל לעשות סדר וניקיון. זו באמת עבודת צוות מרשימה. הסבירו לנו שבעיקרון, כל אסטרונאוט צריך לבנות על עצמו בזמן העבודה, ולדעת לעשות הכל לבד. ואף על פי כן, מכיוון שלוח הזמנים מוצג במחשב, אנחנו רואים מתי אפשר לעזור אחד לשני – נניח כשאני מבצע ניסוי, והידיים שלי בתא כפפות ואני לא יכול להוציא אותן, ואז בורח לי חפץ כלשהו או שמגרד לי בצוואר".
לשמוע מאיר אריאל בחלל
במקרה שלא תוכל לטוס לחלל, קיימת אפשרות שבתך שיר תטוס במקומך.
"כרגע זו לא אפשרות מעשית, כי יידרש לפחות חודש לעשות החלפה כזו. יש הרבה רכיבים מותאמים אישית, כמו הכיסא והחליפה. זה לא שהיא יכולה לקפוץ לתוך החליפה שלי ולצאת לדרך. ההחלפה של כל אחד מארבעת אנשי הצוות תגרום לעיכוב של חודש-חודשיים לפחות. אבל שיר עשתה איתי את כל מסלול האימונים, היא רופאת ילדים והיא מוכשרת. אין ספק שהיא היתה מבצעת את המשימה יותר טוב ממני".
במה תעסוק בשעות הפנאי המעטות שיהיו לך?
"אין לנו הרבה זמן חופשי, אבל אם לא נישן טוב, היום שלמחרת ייראה על הפנים. המנוחה חשובה מאוד, וגם הטלפונים למשפחה ולילדים. מה עוד? בטח מוזיקה – וגם סתם צפייה בכדור הארץ, בלי משימה לבצע, רק לשבת ליד החלון ולראות את כדור הארץ שלנו מסתובב לו. אלה דברים שקשה לי להעריך אם אפשר להיות שבעים מהם, או שכל רגע פנוי נרוץ לחלון להסתכל".
לאיזו מוזיקה אתה מתכוון להאזין בחלל?
"אני מגוון מאוד: ראפ, רוקנ'רול, וגם מוזיקה קלאסית כי כילד ניגנתי בכינור. ומלא מלא מוזיקה ישראלית, למשל מאיר אריאל".
נשמע כמעט מתבקש להאזין דווקא למוזיקה ישראלית, כי במשימה מסוג זה, לכאורה אתה לא מייצג את עצמך בלבד.
"אני מייצג את עצמי, אני לא מרגיש שאני מייצג מדינה. אני ישראלי, ואני לא מתבייש בזה. אני לא נציג ישראל באולימפיאדה (צוחק). אני באמת לוקח איתי את דגל ישראל, גם על תג הכתף, ומכבד ומעריך את זה מאוד, אבל אני לא שליח של המדינה. אני מקווה שמי שיראה אותי, יעריך יותר את מדינת ישראל".
מה לדעתך יהיה האתגר הגדול ביותר במשימה?
"אני חושב שהאתגר הגדול ביותר יהיה להתאקלם למצב החדש, ולהתחיל לעבוד בו ולחיות בו. המעבר הזה מכבידה לחוסר כבידה הוא כנראה לא קל, בטח לא בפעם הראשונה, בגלל אובדן ההתמצאות, הבחילות, התחושות השונות שיש בגוף. הצורך לאכול משתנה, כי הקיבה מתנהגת אחרת; הצורך ללכת לשירותים שונה, כי אין לחץ על השלפוחית. וכשאתה כבר מתארגן על החיים האלה בחוסר כבידה, צריך לחזור (צוחק)".
איך תתאר את תחושותיך כעת, רגע לפני השיגור?
"אני קצת מתגעגע למשפחה, כי לא ראיתי אותם די הרבה זמן, אבל הם יבואו לבידוד. ניפגש מאחורי קיר זכוכית, במרחק של כך וכך מטרים לפי ההגבלות. אני לוקח לחלל דברים של הנכדים ושל הילדים, וכמובן של אורה, אשתי. אקח גם ציור של אמא שלי ופסל שיצר אבא שלי. יש התרגשות לקראת תחילת הדהירה. זה כמו יציאה למסע. אתה עושה את הצעד הראשון, נכנס לקצב, מרגיש טוב".
צעד גדול לאנושות – ועבורך?
"בשבילי זה צעד מעניין מאוד, עם הרבה אחריות. אני מקווה שאוכל, כמו שהאסטרונאוטים האחרים ממליצים, לא להגזים בכמות העבודה, אלא להשאיר זמן ליהנות מהחוויה, לשבת ולחשוב".