גם אם ננצח את המחלות: זה הגיל המקסימלי שנוכל להגיע אליו - והסיבה

דמיינו עולם ללא סרטן, מחלות לב או כל תחלואה אחרת המקושרת לזקנה. רובנו מניחים שבתרחיש אוטופי שכזה, נוכל לחיות מאות שנים ללא הפרעה. אולם, מחקר חדש טוען כי גם בעולם כזה, תקרת הזכוכית הביולוגית של האנושות תעמוד על כ-150 שנה בלבד. הסיבה המרכזית היא טעויות העתקה אקראיות ב-DNA שלנו, שמצטברות באופן בלתי נמנע ומובילות בסופו של דבר לקריסת איברים חיוניים.

הניתוח, שנערך על ידי חוקרים ממכון סקולקובו למדע וטכנולוגיה ברוסיה ופורסם בכתב העת המדעי npj Aging, מציג מודל הרואה בגוף האדם מערכת הנדסית מורכבת.

על פי המודל, גם אם ננטרל לחלוטין את כל גורמי ההזדקנות המוכרים, הצטברות של טעויות גנטיות תגביל את תוחלת החיים החציונית לכ-156 שנים, בטווח שבין 146 ל-194 שנים. כדי להמחיש את עוצמתה של מגבלה זו, החוקרים חישבו באופן היפותטי כי ללא טעויות אלה כלל, תוחלת החיים החציונית הייתה עשויה לזנק ל-1,759 שנים.

הגורם המרכזי לתהליך הוא תופעה המכונה "מוטציות סומטיות" - שינויים אקראיים ב-DNA המתרחשים בתאי הגוף (שאינם תאי מין) במהלך החיים כתוצאה מתהליכים טבעיים כמו חלוקת תאים. אף על פי שלגוף יש מנגנוני תיקון יעילים, חלק קטן מהטעויות חומק ונותר בקוד הגנטי. עם הזמן, טעויות אלה מצטברות ברקמות השונות. רובן אמנם אינן מזיקות, אך חלקן עלול לשבש את תפקוד התאים ובסופו של דבר לגרום לכשל מערכתי כולל.

המוח והלב: צווארי הבקבוק של הגוף

המחקר זיהה את המוח והלב כאיברים הפגיעים ביותר שמהווים את "צווארי הבקבוק" הקריטיים בתהליך ההזדקנות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שתאי העצב במוח (נוירונים) ותאי שריר הלב (קרדיומיוציטים) כמעט שאינם מתחלקים או מתחדשים בגיל מבוגר. משמעות הדבר היא שכל נזק או אובדן של תאים אלה כתוצאה ממוטציה הוא קבוע ובלתי הפיך. זאת בניגוד לרקמות בעלות יכולת התחדשות גבוהה, כמו העור או הכבד, המסוגלות לצמצם את השפעת המוטציות על ידי יצירת תאים חדשים ובריאים.

עם זאת, החוקרים מדגישים כי המוטציות אינן הגורם הבלעדי לתהליך. "נזק מוטציוני עשוי שלא לפעול כמניע עצמאי חזק של הזדקנות, אך הוא עלול להפוך לקריטי בשילוב עם מנגנונים אחרים", הסביר הביולוג החישובי הראשי במחקר, דמיטרי קריוקוב.