שנתיים וחצי אחרי 7.10: מי נותר בסיכון קיצוני למשבר נפשי חריף?

מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת קולומביה, מצא כי שנתיים לאחר מתקפת 7 באוקטובר ניכרת ירידה במצוקה הנפשית בקרב כלל הציבור בישראל.עם זאת, המחקר מצביע על פערים ברורים בתוך החברה הישראלית: הסיכון להפרעות נפשיות חריפות נותר גבוה במיוחד בקרב אזרחים שהיו ביישובי העוטף בזמן המתקפה, אנשי מילואים ואזרחים ערבים בישראל; בקרב נשים נמצאה רמת סיכון גבוהה יותר לדיכאון ובמקביל גם רמות גבוהות יותר של צמיחה לאחר טראומה.

המחקר עקב אחר ישראלים במשך שישה גלי מדידה. הוא החל חודש לפני המתקפה והסתיים 27 חודשים אחריה. על פי הממצאים, שיעורי פוסט-טראומה, דיכאון וחרדה זינקו בחדות כחודש לאחר הטבח, ולאחר מכן ירדו בהדרגה. עוד נמצאה במחקר עלייה עקבית בצמיחה בתהליכים של מציאת משמעות, חיזוק קשרים עם קרובים, הערכת החיים והרגשת כוח אישי שמתפתחים לצד הכאב ולא במקומו.

"הירידה בממוצעים עלולה להטעות. ברמת כלל האוכלוסייה יש סימני התייצבות, אבל אצל קבוצות מסוימות המלחמה עדיין נמשכת מבחינה נפשית", אמר פרופ' יוסי לוי בלז מאוניברסיטת חיפה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי על שם ליאור צפתי, ומוביל המחקר. "המשמעות היא שלא ניתן להתייחס לחברה הישראלית כמקשה אחת. יש צורך בזיהוי מדויק של מי שנותרו בסיכון ובמתן ליווי שלא מסתיים כשהאירוע כבר אינו בראש הכותרות. ברוב המחקרים העוסקים במלחמה ובטרור, נקודת המוצא היא התקופה שלאחר האירוע, ולכן קשה לדעת אילו גורמים במצוקה הנפשית הגיעו בעקבות האירוע עצמו ואילו היו קיימים עוד קודם".

במחקר הנוכחי ביקשו פרופ' לוי בלז וד"ר יואב גרובייס מאוניברסיטת חיפה, יחד עם פרופ' דורון אמסלם ופרופ' יובל נריה מאוניברסיטת קולומביה, ד"ר כרמל בלנק מהמרכז האקדמי רופין וד"ר הילי כוכבי מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים, לבדוק כיצד מתפתחים לאורך זמן תסמיני פוסט-טראומה, דיכאון וחרדה בקרב הציבור, ובמקביל כיצד מתפתחת צמיחה לאחר טראומה בתקופה שבה האיום והמצוקהנמשכים.

לצורך כך התבססו החוקרים על נקודת השוואה מוקדמת: מדידה שנערכה כחודש לפני 7 באוקטובר, במסגרת מחקר ארצי מתמשך. החוקרים עקבו אחר 680 ישראליות וישראלים בשש נקודות זמן: כחודש לפני הטבח, כחודש אחרי המתקפה, לאחר חצי שנה, לאחר שנה, לאחר שנה וחצי ולאחר 27 חודשים. המדגם כלל נשים וגברים, יהודים וערבים, ונבנה כך שישקף מאפיינים מרכזיים בחברה הישראלית כמו: גיל, דתיות, השכלה ומצב חברתי כלכלי.

בכל אחד משלבי המחקר נמדדו תסמינים של פוסט־טראומה, דיכאון וחרדה, וכן צמיחה לאחר טראומה, באמצעות שאלונים. נוסף על כך, בחנו החוקרים שלושה גורמים מרכזיים שעשויים להשפיע על המצב הנפשי לאורך זמן: שהייה ביישובי העוטף בזמן המתקפה, אובדן בני משפחה או חברים קרובים במהלך המתקפה או המלחמה, ושירות מילואים במהלך המלחמה.

הניתוח הסטטיסטי אפשר לחוקרים לעקוב אחר מסלול השינוי הנפשי לאורך יותר משנתיים, ולהבחין בין מצוקה שהייתה קיימת עוד לפני 7 באוקטובר למצוקה שהתפתחה לאחר המתקפה והמלחמה.

מתוצאות המחקר עולה כי הירידה הכללית במצוקה הנפשית אינה מתחלקת באופן שווה בין כל חלקי החברה הישראלית. לאחר 27 חודשים, שהייה ביישובי העוטף בזמן הטבח ניבאה סיכוי גבוה, יותר מפי שישה, להפרעה פוסט טראומטית. שירות מילואים במהלך המלחמה ניבא סיכוי גבוה פי 4.38 לדיכאון משוער, וגבוה פי 2.93 לחרדה. בקרב אזרחים ערבים בישראל נמצא סיכוי גבוה פי 4.07 לפוסט-טראומה, גבוה פי 3.62 לדיכאון וגבוה פי 2.20 לחרדה. בקרב נשים נמצאה רמת סיכון גבוהה יותר לדיכאון ובמקביל גם רמות גבוהות יותר של צמיחה לאחר טראומה.

לצד נתוני המצוקה, המחקר מצא עלייה עקבית בצמיחה לאחר טראומה, מממוצע של 2.48 (בסולם של 1-7, כשאחד זה רמה נמוכה מאוד של שינויים חיוביים ושבעה זה רמה גבוהה מאוד של שינויים חיוביים בעקבות אירוע טראומטי) לפני המלחמה לממוצע של 6.10 לאחר 27 חודשים. עוד נמצא במחקר כי בקרב מי שאיבדו אדם קרוב נמדדו רמות גבוהות יותר של צמיחה לאחר טראומה לאורך זמן.

"העלייה בצמיחה לאחר טראומה אינה עדות לכך שהפגיעה הסתיימה ואינה מבטלת את הכאב או את הצורך בטיפול. היא מראה שגם בתוך מציאות של אובדן, פחד ואי-ודאות מתמשכת, יכולים להתפתח אצל חלק מהאנשים תהליכים של משמעות, קשרים קרובים יותר ותחושת כוח אישי. לכן ההתמודדות עם השלכות שבעה באוקטובר צריכה לכלול לא רק טיפול במצוקה, אלא גם חיזוק של שייכות, תקווה ומשאבים חברתיים וקהילתיים", סיכמו החוקרים.