מחקר חדש מוכיח - העולם באמת מאבד את הצבע שלו

בשנים האחרונות הציפו את הרשת תיאוריות ואבחנות ויראליות של גולשים, שטענו באמצעות השוואות ויזואליות כי העולם המודרני מאבד את הצבע שלו והופך למנוכר. כעת, הטענות האלו שנחשבו לעיתים כנוסטלגיה בלבד, מקבלות גיבוי מחקרי רשמי ומדעי.

מחקר שבוצע במוזיאון המדע בבריטניה וסקר יותר מ-7,000 חפצים צרכניים מאז שנת 1800, מצא כי גוונים רווים ובהירים פינו את מקומם באופן עקבי לאורך המאות האחרונות לטובת צבעי אפור, לבן, שחור ובז'. הניתוח ההיסטורי של אלפי הפריטים מוכיח כי אין מדובר בטרנד חולף, אלא במגמה רציפה ומתמשכת של מאות שנים.

לפי הנתונים, המעבר הקיצוני לניטרליות מלווה באופן ישיר את המעבר התעשייתי לשימוש בחומרים כמו פלסטיק ופלדה, שמיוצרים מראש בגוונים אלו ומכתיבים את אפרוריות המוצרים הצרכניים כבר משלב חומר הגלם.

מצבעי הרכבים שלנו, ועד למסעדות וסלון הבית

הנתונים המרכזיים מגיעים, בין היתר, מספקי צבעי הרכב הגדולים בעולם, המדווחים כי למעלה מ-80% מהמכוניות החדשות מיוצרות בגווני קנה מידה של אפור: שחור, לבן, אפור וכסף. שינוי האסתטי אינו פוסח על עולם המסעדנות. פלטפורמות סטרימינג, חברות אופנה ואפילו מסעדות מעצבות מחדש את האסתטיקה שלהן, כאשר הדוגמה הבולטת ביותר בשנים האחרונות הן סניפי מקדונלדס ברחבי העולם. הרשת, שהייתה שהייתה פעם מסעדת מזון מהיר צבעונית ומכוונת לילדים, הפכה בשנים האחרונות להרבה יותר חסרת צבע מבעבר.

ולא רק, מבט מהיר על עיצוב פנים עכשווי, רשתות ריהוט או מכשירי טכנולוגיה מראה שליטה מוחלטת של קירות לבנים וחפצים בגווני בז' ואפור. מה שבעבר עוצב בצבעים עזים כדי לייצר ייחודיות ונוכחות, הוחלף בייצור המוני של מוצרים ניטרליים שנועדו להתמזג ברקע.

המטרה המסחרית ברורה - לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר ולא להסתכן באובדן לקוחות - אך התוצאה היא סביבה חזותית אחידה וסטרילית.

שורשי החרדה ההיסטורית מצבעוניות

הסיבות האוטומטיות שנשמעות לעיתים קרובות, כמו קלות השכפול של לוגואים אפורים או זמינותם של חומרי גלם תעשייתיים כמו פלדה ופלסטיק, מספקות רק חלק חלקי מההסבר. תיאורטיקנים של אמנות מדגישים כי הפיחות במעמדו של הצבע נובע מתפיסה פילוסופית מערבית עמוקה וישנה, המכונה "כרומופוביה" (פחד מצבע).

כבר מימי אפלטון ואריסטו, הצבע נתפס בפילוסופיה כמטרד חושי וכמסיח דעת המפריע להבנה הרציונלית. בעוד שהצורה נחשבה ליציבה, טהורה והגיונית, הגוון נתפס כאלמנט כאוטי ולא יציב. גישה זו הוקצנה בתחילת המאה ה-20 על ידי אדריכלים מודרניסטים, כמו אדולף לוס בהרצאתו "קישוט ופשע", שבה הכריז כי הקישוט והצבע הם סימנים של תרבות פרימיטיבית, וכי העתיד שייך לפשטות חלקה, נקייה ונטולת קישוטים.

האם ניתן להחזיר את הגוונים למרחב?

התרבות המודרנית נוטה לקשר צבעוניות עזה עם חוסר רצינות, ילדותיות או עודף, אך ההיסטוריה מציגה מודלים הפוכים. אמנות הבארוק, למשל, שילבה עושר צבעוני קיצוני של זהב, אדום, כחול וירוק בתוך מבנה פורמלי ורציני, שהצליח לעורר רגש ומחשבה מבלי לייצר כאוס חזותי.

כאשר מותגים וחברות בוחרים להשתיק את סביבתם כדי להיראות "רציניים" או אוניברסליים יותר, הם מסתכנים באובדן הייחוד המקומי והאישי. הנתונים מראים כי הבחירה העיצובית הנוכחית אינה מקרית או חולפת, אלא שלב מתקדם של אחידות תעשייתית ותרבותית המנרמלת את הניטרליות על חשבון הגיוון הויזואלי.