במשך שבועיים אינטנסיביים בגאנה שבאפריקה קבוצה קטנה של סטודנטים להנדסה במכללת אפקה הוכיחה שטכנולוגיה לא חייבת להיות מורכבת או יקרה כדי לשנות חיים. במסגרת משלחת ראשונה מסוגה של ארגון "מהנדסים ללא גבולות", שהתקיימה בדצמבר, הם תכננו, פיתחו ובנו כיסאות האכלה לילדים עם שיתוק מוחין. פתרון הנדסי פשוט זה, המותאם לשטח וניתן לייצור מקומי, מאפשר לילדים תפקוד יומיומי בסיסי: ישיבה יציבה, אכילה והשתתפות בסביבה.
"הארגון פועל כדי לתת מענה לבעיות נגישות, בעיקר בקרב אוכלוסיות מוחלשות וזה קורה גם באפריקה וגם בישראל", מספר רועי סגל (27), סטודנט להנדסת מכונות בשנה הרביעית ומתנדב בארגון כבר שנה וחצי. "זו הייתה הפעם הראשונה שאפקה יצאה כמשלחת לאפריקה במסגרת הארגון, והיה לנו ברור שאנחנו רוצים לעשות משהו עם ערך אמיתי".
המשלחת כללה שישה סטודנטים מתחומי הנדסת מכונות והנדסת תעשייה וניהול, לצד בוגר תואר שני של אפקה ששימש כמהנדס מלווה ואיש מקצוע מטעם הארגון. כולם פעלו יחד מתוך מטרה אחת: לפתח פתרון הנדסי שמתאים למציאות המקומית, לא רק ברמה הטכנולוגית אלא גם החברתית והכלכלית.
עו"ד קרן בן חיים, מנהלת אופק מרכזים לפיתוח מיומנויות במכללת אפקה, מסבירה כי המשלחת לגאנה היא תולדה של תהליך ארוך שנים. "הסניף של 'מהנדסים ללא גבולות אפקה' הוקם לפני כשבע שנים מתוך חלום אמיתי להקים פרויקט הנדסי חוצה גבולות, שמסייע לאוכלוסיות מוחלשות בעולם. בתחילה פעל הסניף בתוך החברה הישראלית והוא ממשיך לעשות זאת גם כיום, במקביל לפרויקט בגאנה, ביוזמות כמו 'עושים שכונה' ופרויקט ההנגשה לפצועי מלחמת חרבות ברזל".
לדבריה, לפני כשלוש שנים יצאו משלחות ראשונות לפולין, שם סייעו לפליטים אוקראינים והקימו מגרשי משחקים לילדים, חממה לנשים מבוגרות ואף לימדו תכנות. "לפני כשנה החלו ההכנות ליציאה לאפריקה. היעד נבחר יחד עם 'מהנדסים ללא גבולות ישראל' ונושא ההנגשה לילדים עם מוגבלויות נבחר על ידי חברי הסניף עצמם. כך שהמשלחת לגאנה, שהחלה פרויקט רב שנתי עם הקהילה המקומית, היא למעשה הגשמה של חלום שנמצא בהתהוות כבר שנים".
מתכננים בישראל, מפתחים בשטח
עוד לפני היציאה לשטח, החל תהליך תכנון יסודי בישראל. " לאורך סמסטר שלם, תכננו את המוצר מאפס, מהשלב הרעיוני, דרך מודלים ממוחשבים ועד לאבטיפוס", מסביר סגל. "כשהגענו לשטח, המשכנו לשפר ולדייק את הפתרון תוך כדי עבודה".
האתגר המרכזי לא היה רק הנדסי אלא תפיסתי. אחד העקרונות המובילים בפרויקט היה ייצור מקומי, שימוש בחומרים זמינים, בכלי עבודה פשוטים ובידע שהקהילה המקומית תוכל להמשיך וליישם בעצמה. "היינו חייבים לחשוב איך בונים משהו שאפשר לשחזר גם בלי מעבדות וציוד מתקדם", אומר סגל. "מאיפה משיגים חומרים, אילו כלים קיימים ומה העלות, כי בסוף זה חייב להיות נגיש באמת".
גם התכנון המוקדם בארץ לא פתר את כל האתגרים. "רק כשהגענו הבנו באמת מה אפשרי ומה פחות", הוא מספר. "ראינו את המציאות, את מגבלות החומרים ואת תנאי העבודה והיינו צריכים להתאים את עצמנו. זה דרש הרבה יצירתיות אבל גם אחריות, כי מדובר בילדים עם צרכים מורכבים".
מעבר למוצר עצמו
במהלך השבועיים בשטח הצליחה המשלחת לבנות שבעה כיסאות, בהם גם דגם אבטיפוס שעבר התאמות עד שהפך שמיש. עבור משלחת ראשונה, מדובר בהישג משמעותי, אך בעיני המשתתפים זה לא היה העיקר.
"המטרה שלנו לא הייתה לייצר כמה שיותר כיסאות אלא לייצר פתרון", מדגיש סגל. "אנחנו לא באים לעשות במקומם אלא לתת להם את הכלים, הידע והביטחון להמשיך לבד, לבנות את החכה כדי שהם יוכלו אחר כך לדוג בעצמם".
זו גם רוח הפעולה של "מהנדסים ללא גבולות:, לא פתרון חד פעמי אלא הנגשת ידע, חיזוק יכולות מקומיות ויצירת שינוי ארוך טווח. הסטודנטים עבדו בצמוד לאנשי הקהילה, הקשיבו לצרכים שעלו מהשטח ושינו כיוון כשנדרש.
הנדסה עם משמעות
מעבר לתרומה החברתית, הפרויקט היווה חוויית למידה יוצאת דופן עבור המשתתפים. "אני לא מכיר תוכנית לימודים שנותנת ערך כזה", אומר סגל. "אתה לומד לא רק הנדסה אלא עבודה בצוות, פתרון בעיות אמיתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. והערך האישי הוא עצום".
יוסי רוזנוקס, נשיא אפקה, מוסיף כי בעיניו זהו מימוש עמוק של תפקידה החברתי של המכללה. "אפקה רואה חשיבות רבה בחיבור בין מצוינות הנדסית לאחריות חברתית. הסטודנטים שלנו לא רק רוכשים ידע טכנולוגי, אלא לומדים כיצד להשתמש בו כדי להשפיע, להנגיש ולשפר את חייהם של אנשים וקהילות".
המפגש עם ילדים עם שיתוק מוחין, אוכלוסייה שלעיתים קרובות נותרת שקופה, חידד עבורו את המשמעות של ידע טכנולוגי. "בסופו של דבר אלה אנשים שלא תמיד רואים אותם, לא באפריקה ולא בישראל", הוא אומר. "מבחינתי אין דבר יותר חשוב מלקחת את הידע שלנו כמהנדסים ולממש אותו עבור מי שבאמת צריך אותו".
לדבריו, "אנחנו כבר עובדים על המשלחת הבאה. יש הרבה תובנות ורעיונות שנרצה להביא איתנו. בסופו של דבר אנחנו לא הגענו לשם למשהו חד פעמי אלא לשיתוף פעולה מתמשך".
"בסוף", מסכם סגל, "הנדסה היא כלי. השאלה היא איך משתמשים בו ואנחנו בחרנו להשתמש בו כדי לחבר, להנגיש ולשנות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו