מחקר חדש מגלה שהתפקיד הראשון של השיניים שלנו מבחינה אבולוציונית היה להרגיש את העולם, לא לנגוס בו. המחקר בחן מאובנים כדי להסביר, סוף סוף, מדוע השיניים שלנו עדיין כל כך רגישות לקור.
"מה התועלת בכל השיניים הללו בחלק החיצוני?" שאלה ד"ר יארה הרידי מאוניברסיטת שיקגו, שהובילה את המחקר. באמצעות סריקות אנרגיה גבוהה, החוקרים גילו שהבליטות דמויות-השיניים הראשונות היו ממוקמות על עור הדגים והיו מחוברות לחוש המישוש.
חיישני העור הללו, הידועים כיחידות אודונטוד, מופיעים במאובני אריפטיכיוס מהתקופה האורדוביקית האמצעית, לפני כ-460 מיליון שנה. חיתוך המאובנים חושף רצועות עבות של דנטין, אותו חומר מעביר-כאב שעדיין נמצא מתחת לאמייל האנושי.
כל אודונטוד מכיל חלל עיסה וצינוריות רחבות שנפתחות על פני השטח - מבנה אידיאלי לזיהוי שינויי לחץ או טמפרטורה. לעומת זאת, דגים מאוחרים יותר עם כיסויי אמייל כבדים הפחיתו רגישות זו, אך זכו להגנה טובה יותר.
שריון עתיק עם עצבים
חיישנים אלו קיימים גם בסרטנים ובעקרבים ומאפשרים להם לטעום, להרגיש רעידות ולעקוב אחרי זרמים במים. בעלי חוליות מוקדמים אימצו אסטרטגיה דומה, השתילו עצבים בתוך כיסויי מינרלים שהתקשו לכדי שריון.
"מבנים דמויי-שיניים התפתחו ככל הנראה לראשונה בעור של בעלי חוליות מוקדמים, לפני הפלישה הפומית של המבנים שהפכו לשיניים", אמר גארת' פרייזר מאוניברסיטת פלורידה, ביולוג אבולוציוני שלא היה מעורב במחקר.
משום שהשריון מנטרל את רוב הרמזים שהושגו באמצעות מישוש ותחושה, הוספת חיישנים מובנים החזירה מודעות סביבתית מבלי להקריב הגנה. אותו פשרה מופיעה שוב ושוב כשבעלי חיים מגדלים קונכיות, קשקשים או לוחות מגנים על גופם.
מהעור לפה
שחזורי סריקות מראים מעבר הדרגתי, תחילה בחיפוי שפתיים, אחר כך התקבצות על רכסים פנימיים שהפכו לשיניים אמיתיות.
המעבר הזה מסביר מדוע שיניים מודרניות עדיין נרתעות כשמשקה קר פוגש בדנטין חשוף. הרקמה לא איבדה את תפקידה העתיק, אפילו אחרי מיליוני שנים של לעיסה.
החוקרים כבר חוקרים גנים של כרישים כדי לפתח רפואת שיניים רגנרטיבית. הידיעה שהגנים הללו פעם בנו חיישני עור עשויה להנחות מאמצים לפתות תאים אנושיים לגדל אמייל חלופי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו