חקלאים במזרח התיכון היו מחויבים יותר לייצור יין מאשר לגידול זיתים בזמן שינויי אקלים בתקופות הברונזה והברזל, כך עולה ממחקר חדש.
לפי מחקר, שפורסם בכתב העת PLOS One, החקלאים בלבנט העבירו את המים המועטים שברשותם לענבי יין בתדירות גבוהה יותר מאשר לעצי זית. המחקר, שהובל על ידי חוקרים מאוניברסיטת טיבינגן בתמיכת אוניברסיטת דורהם, הצביע על מחויבות חזקה לייצור יין ברחבי לבנון, ישראל, ירדן, סוריה וצפון מסופוטמיה של ימינו.
הצוות בחן יותר מ-1,500 שרידים מפוחמים של ענבים ועצי זית וזרעים מכ-80 אתרים ארכיאולוגים המתוארכים לתקופה שבין 5,000 ל-2,600 שנה לפני זמננו. באמצעות מדידת יחסי איזוטופים יציבים של פחמן - סימנים כימיים המשמרים את תנאי הלחות שבהם צמח כל צמח - שיחזרו המדענים את שיטות ההשקיה הקדומות.
דגימות משכבות מתקופת הברונזה הקדומה, בסביבות 3,500 לפנה"ס, הראו דפוסים התואמים את השינויים העונתיים הרגילים, בעוד שכבות מתקופת הברזל, בסביבות 1,200 לפנה"ס, חשפו תנודות חדות יותר בלחות, מה שמרמז כי הבצורת הפכה פחות צפויה. הנתונים רמזו כי החקלאים הגבירו את ההשקיה כדי לפצות על תקופות היובש הפתאומיות, והעדיפו כרמים בעלי ערך גבוה, גם כאשר חלק ממטעי הזיתים ננטשו והוזנחו.
שני הגידולים היו בעלי חשיבות כלכלית, מכיוון שיין ושמן זית יכלו להיות מועברים למרחקים ארוכים בכדים. עם זאת, הממצאים מראים שההשקיה של הגפנים עלתה על זו של הזיתים, והכרמים התפשטו לאזורים שהיו יבשים מדי עבור ענבים ללא השקיה מלאכותית. החוקרים טענו שבחירות אלה שיקפו חישוב של עלות-תועלת: ענבים נתנו לחקלאים אפשרות לרווחיות גבוהה יותר וביקוש חזק ברשתות הסחר האזוריות.
"זיתים וענבים היו גידולים מרכזיים, שסיפקו מזון לתושבים המקומיים וסחורות לייצוא, מה שקידם את הסחר בין הלבנט למסופוטמיה, ומחוצה לה עם מצרים, טורקיה והים התיכון הרחב יותר", אמר דן לורנס, פרופסור באוניברסיטת דורהם, לפי הודעה לעיתונות שפורסמה ב-EurekAlert. "זה מזכיר לנו שהאנשים בעבר היו חכמים בדיוק כמו האנשים של היום", אמר לורנס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו