בקצה הרשימה הזו נמצאים התוכים, בעלי חיים צבעוניים, רועשים וחכמים להפליא, שמסוגלים לגרום לנו לעצור ולשאול שאלה אחת פשוטה: רגע, הם באמת מבינים מה הם אומרים? התשובה, כמו תמיד בטבע, מורכבת יותר ממה שנדמה.
תוכים שייכים לקבוצה נדירה של בעלי חיים שנקראים “לומדי קול”. המשמעות היא שהם לא רק משמיעים קולות באופן אינסטינקטיבי, אלא מסוגלים לשמוע צליל, לזכור אותו, להתאמן עליו ולשנות את ההפקה הקולית שלהם עד שהוא דומה למה ששמעו. זו יכולת יוצאת דופן, שקיימת גם אצל בני אדם, דולפינים, לווייתנים וכמה מיני ציפורים.
אבל אצל תוכים זה אפילו מרשים יותר, כי הם עושים את זה בלי שפתיים ובלי מיתרי קול כמו שלנו. במקום זאת יש להם איבר מיוחד שנקרא סירינקס. זהו איבר קול שנמצא עמוק יותר במערכת הנשימה, ומאפשר שליטה מדויקת מאוד בזרימת האוויר וברעידות. בזכותו התוכי יכול להפיק שריקות, ציוצים, חריקות וגם צלילים שנשמעים באופן מפתיע כמו מילים אנושיות.
אז למה הם עושים את זה בכלל? לא כי הם רוצים להשתתף בדיון פוליטי בסלון, למרות שלפעמים זה נשמע ככה. תוכים הם חיות חברתיות מאוד.
בטבע הם חיים בלהקות, מתקשרים בקולות ומזהים זה את זה דרך צלילים. כאשר תוכי חי עם בני אדם, הוא עשוי לראות בהם את הלהקה שלו. לכן הוא מחקה את הקולות שלנו כדי להשתייך, לתקשר ולקבל תגובה.
כאן נכנס החלק המצחיק: ברוב המקרים, התוכי לא מבין את המילה כמו שאנחנו מבינים אותה. הוא מבין בעיקר את ההקשר. אם בכל פעם שהוא אומר מילה מסוימת כולם צוחקים, הוא ילמד שכדאי להגיד אותה שוב. אם מילה אחרת מביאה לו תשומת לב, אוכל או תגובה נלהבת, היא תישאר בארסנל.
ובכל זאת, לא כדאי לזלזל בהם. התוכי המפורסם ביותר בתחום היה אלכס, תוכי אפרור אפריקני שנחקר במשך שנים על ידי הפסיכולוגית איירין פפרברג.
אלכס הצליח לזהות צבעים, צורות, חומרים וכמויות, והראה שתוכים מסוימים מסוגלים להרבה יותר מחיקוי אוטומטי. הוא לא רק השמיע צלילים, אלא ידע להשתמש בהם בהקשרים מסוימים.
לכן, כשאנחנו שומעים תוכי אומר “שלום” או צועק משהו מביך באמצע ארוחת שישי, אנחנו לא שומעים בן אדם קטן עם נוצות. אנחנו שומעים חיה חברתית וחכמה במיוחד, שלמדה שהדרך הכי טובה להיות חלק מהלהקה היא לדבר בשפה שלה.
או לפחות לעשות לנו את הרושם שהיא יודעת בדיוק מה היא אומרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו