אימפריות נופלות לאט, כתב ושר דן תורן, אנשים נגמרים ברגע אחד. שני משפטים שמתארים בצורה מדויקת את התהליך שעברה נבחרת ברזיל בשנים האחרונות, תהליך שהסתיים הלילה (בין ראשון לשני) עם הדחה מביכה מבחינתה בשמינית הגמר. הדחה שאולי בעבר הייתה מפתיעה רבים, אבל הפעם הכתובת הייתה על הקיר וארלינג האלנד היה שם רק כדי לספק את החותמת הסופית.
נבחרת ברזיל נמצאת במשבר עמוק. היא הגיעה אחרי קמפיין המוקדמות הגרוע בהיסטוריה שלה, בו סיימה במקום החמישי עם 28 נקודות מ-18 משחקים, עם שישה הפסדים למחצית מנבחרות היבשת ושלושה מאמנים שונים שעמדו על הקווים במהלך הטורניר.
המחשבה שההגעה של קרלו אנצ'לוטי, מהמאמנים המעוטרים בהיסטוריה, תפתור את כל הבעיות, הייתה סוג חשיבה משאלתית, שלא להגיד תקוות שווא, שהתבססה בעיקר על הכריזמה של המאמן והעבר של הנבחרת והרבה פחות על המצב הנוכחי של הכדורגל הברזילאי.
בעיות מובנות בסגל
ברזיל הגיעה לטורניר עם סגל מהחלשים בתולדותיה. בעיות אקוטיות בעמדות המגנים (עמדות שמסורתית לברזיל היו בה שחקנים מהטובים בעולם), קישור אחורי מתבגר ואיטי וגם בעמדת החלוץ הייתה חסרה איכות.
נוסיף לזה את הפציעה המוקדמת של ראפיניה, שהיה אמור להיות השחקן המוביל של הנבחרת לצידו של ויניסיוס, ונקבל נבחרת שהשם שלה גדול עשרות מונים מהפוטנציאל הסגל שלה, שזה - יחד עם הציפיות הטבעיות מברזיל - לא השאיר לה באמת הרבה סיכוי.
הכישלון של אנצ'לוטי
גם אנצ'לוטי הגדול לא הצליח בזמנו הקצר בנבחרת למצוא פתרונות לבעיות שהתגלו בנבחרת לאורך כל שלוש השנים וחצי מאז המונדיאל בקטאר ויותר מזה, מול נורבגיה, למהלכים הטקטיים שאנצ'לוטי בחר יש חלק גדול בהדחה.
היה מפתיע, שלא להגיד מוזר, לראות את ברזיל מוותרת ככה על הכדור מול נורבגיה, נבחרת שלא ידועה בהנעת הכדור המשובחת שלה. 34% אחזקת כדור זה נתון שלא מתאים לנבחרת כמו ברזיל, גם אם המחשבה הייתה להתבסס על מעברים ולהשאיר שטחים לוויניסיוס ומתאוס קוניה מאחורי קו ההגנה.
גם ניהול המשחק של אנצ'לוטי, תוך חוסר ניצול של חמשת החילופים (מראה גם על חוסר אמונה בסגל), שינויי תפקוד רבים מדי במחצית השנייה והכניסה של ניימאר, שבמצבו לא יכול לתרום דבר לנבחרת, כבר בדקה ה-67, כשהמשחק היה חי, עשו נזק לברזיל.
נורבגיה היא הפך המוחלט
מנגד, נורבגיה היא כל מה שברזיל לא. נטולת מסורת ומניירות, מודעת לעצמה, עד כדי הערכת חסר, מה שגורם לשחקניה להעריך כל פעולה במשחק שלהם ולעבוד אחד למען השני. יש לה חלוץ על שלא היה כמוהו בכדורגל העולמי שנים רבות, יש לה מאמן, סטולה סולבאקן, שלא הובא רגע לפני הטורניר כדי להציל את המולדת, אלא אחד שעבר את כל התהליך עם הנבחרת בשש השנים האחרונות.
שחקן עבר, שבגיל 33 עבר דום לב באימון ונחשב מת קלינית 7 דקות, עבר לאימון ומנהל בצורה מרהיבה את הסגל שעומד לרשותו, כולל ויתור מודע על המשחק מול צרפת למרות ביקורות קשות, גם מהאוהדים, וזאת כדי לתת מנוחה חיונית לשחקניו לקראת הנוקאאוט. יחד עם חילופים מצוינים בהפסקה מול ברזיל, חילופים שהייתה להם השפעה עצומה על התוצאה.
הגיע הזמן לתקן
הפעם האחרונה שברזיל הודחה בשלב כל כך מוקדם במונדיאל הייתה לפני 36 שנים, במונדיאל באיטליה, כשאחד, דייגו מראדונה, פירק לה את ההגנה בסלאלום מרהיב ממחצית המגרש ובישל את שער הניצחון לקלאודיו קאניג'ה.
אחרי אותו טורניר, ברזיל עשתה שינוי, הביאה מאמן עם מחשבה יותר אירופית, נתנה לו לבנות את הסגל, בנתה את הטקטיקה שלה סביב רומאריו ובבטו ואחרי ארבע שנים הניפה את גביע העולם בארצות הברית עם תשתית שהובילה לגמרים בשני המונדיאלים העוקבים.
ברזיל צריכה לעבור תהליך דומה גם עכשיו. הצעד הראשון נעשה עם פרישתו מהנבחרת של אחד מגדולי שחקניה אי פעם, ניימאר. הנבחרת צריכה להיבנות סביב ויניסיוס, ראפיניה והאיאן, כשאנצ'לוטי צריך לחשוב איך הוא פותר את בעיות האיכות בעמדות המגנים והאם כמו לואיס פליפה סקולארי ב-2002, הוא משנה מערך כדי לחפות על חסרונות בעמדות מסוימות.
לברזיל יש את האיש הנכון למשימה, השאלה עכשיו היא רק אם תהיה לצדדים יכולת להכיל את הסבל העכשווי, כדי לייצר עתיד טוב יותר. אם כן, אין לי ספק שברזיל תחזור, כי זה כדורגל נבחרות ובתחום הזה, תמיד ברזיל חוזרת.
