מיליארד סינים לא טועים: מה לא מצליח לסין והודו בכדורגל?

יש משהו כמעט מעליב בזה שהודו וסין לא מצליחות להגיע למונדיאל. שתי מדינות ענק, כמעט שלושה מיליארד בני אדם ביחד, ובכל זאת הן לא מצליחות לייצר 11 שחקנים שיכולים להסתכל לברזיל, צרפת או ארגנטינה בעיניים.

על הנייר זה נשמע בלתי אפשרי. הרי אם יש לך כל כך הרבה אנשים, סטטיסטית חייב להסתתר שם איזה מסי קטן, איזה מודריץ', איזה בלם שקט שיגדל להיות קפטן. אבל כדורגל לא עובד כמו הגרלה בלוטו. לא מספיק שיהיו הרבה אנשים. צריך שמישהו ימצא אותם בזמן, יאמן אותם נכון, ייתן להם דקות, יבנה להם מסגרת, ויעשה את זה במשך שנים.

הודו היא הדוגמה הכי כואבת. היא מעולם לא שיחקה במונדיאל, למרות שב 1950 הייתה לה הזדמנות היסטורית. האגדה המפורסמת אומרת שההודים פרשו כי פיפ"א לא אישרה להם לשחק יחפים. זה סיפור נהדר, כמעט טוב מדי, אבל הוא כנראה לא הסיבה האמיתית. בפועל, מדובר בשילוב של חוסר הערכה לחשיבות הטורניר, בעיות הכנה, ענייני תקציב והעדפה של המשחקים האולימפיים על פני המונדיאל. בקיצור, רגע שבו מדינה פשוט לא הבינה מה היא מחזיקה ביד.

אצל סין הסיפור אחר לגמרי. הסינים דווקא כן הגיעו למונדיאל פעם אחת, ב-2002. מאז - כלום. זה לא בגלל שהם לא ניסו. להפך: סין שפכה סכומי עתק על כדורגל, הציבה תוכניות ממשלתיות, חלמה להפוך למעצמה עד 2050, ובשלב מסוים גם קנתה כוכבים זרים בליגה המקומית כאילו מדובר במשחק מנג'ר עם צ'יטים פתוחים. כך הגיעו לשם כישרונות ישראלים כמו ערן זהבי ודיא סבע.

רק שכדורגל לא נבנה ככה.

אפשר להביא כוכבים גדולים, למלא אצטדיונים, להקים ליגה נוצצת ולהחתים שמות שמוכרים לכל אוהד. אבל אם אין שכבת בסיס רחבה של ילדים שמשחקים, מאמנים טובים בגילאים צעירים, תחרות בריאה, סקאוטינג, תרבות כדורגל ומועדונים שמפתחים שחקנים ולא רק קונים אותם, הכל נשאר תפאורה.

זה כמו לקנות את הנעליים של כריסטיאנו רונאלדו ולחשוב שמחר בבוקר אתה קם עם 900 שערים בקריירה.

כאן מגיע החלק הישראלי. גם אצלנו יש נטייה לחשוב שהפתרון נמצא בשחקן אחד, מאמן אחד, קמפיין אחד או דור אחד שפתאום יתפוצץ. אבל מונדיאל לא מגיע מהתלהבות רגעית. הוא מגיע ממערכת.

ישראל לא צריכה שלושה מיליארד אנשים כדי להגיע למונדיאל. קרואטיה, אורוגוואי ומדינות קטנות בהרבה כבר הוכיחו שאוכלוסייה היא לא תירוץ. מה שצריך הוא מסלול ארוך ועקבי: יותר כדורגל לילדים, יותר מאמנים איכותיים, יותר מתקנים, יותר דקות לצעירים, ופחות בהלה מכל הפסד של נבחרת נוער.

הבעיה היא שזה לא סקסי. זה לא נותן כותרת מחר בבוקר. זה דורש 15 או 20 שנה של עבודה אפורה, משעממת, יומיומית. בדיוק הדבר שכדורגל ישראלי מתקשה בו, כי אצלנו תמיד מחפשים את התוצאה לפני הדרך.

הודו וסין הן תזכורת מצוינת לכך שכמות לא מחליפה שיטה. כסף לא מחליף תרבות, ואוכלוסייה ענקית לא שווה כלום אם הילד הנכון לא מקבל את המאמן הנכון בזמן הנכון.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

בסוף, מונדיאל לא נולד במדינה גדולה. הוא נולד במקום שבו מבינים שכדורגל מתחיל הרבה לפני הנבחרת הבוגרת.