כאשר איראן ומצרים יעלו מחר (שבת) בבוקר למגרש במסגרת טורניר גביע העולם, יהיו מי שיראו בכך עוד משחק חשוב בשלב הבתים. אבל במציאות, מדובר באחד המפגשים הטעונים ביותר בטורניר - כזה שחורג הרבה מעבר לגבולות הכדורגל.
על כר הדשא ייפגשו שתי מעצמות אזוריות, שתי תפיסות דתיות, שתי תרבויות פוליטיות, וכל זאת דווקא בארה"ב, המדינה שמבחינת טהרן מסמלת, במילותיה שלה ממונדיאל 1998, את "האויב מספר אחת".
כדורגל מעולם לא היה רק ספורט. לא במזרח התיכון, ולמעשה גם לא בשום מקום אחר בעולם. הוא שפה של זהות, של גאווה לאומית ולעיתים גם של התנגדות פוליטית. כששני מועדונים עולים על כר הדשא הם לא רק משחקים על נקודות, אלא מייצגים את הזהות של האוהדים שנמצאים בקהל ומעודדים אותם.
הפועל-מכבי, מנצ'סטר יונייטד-ליברפול, אל אהלי-זמאלכ, זה לא משנה. המלחמה היא מעבר לגבולות המגרש. עכשיו, קחו את "רוח הקרב" הזו ותשליכו אותה לזירה הלאומית. הולנד-גרמניה, אנגליה-ארגנטינה, קרואטיה-סרביה - במקרים האלה כר הדשא הופך לזירת מלחמה. המשחק מחר הוא המחשה כמעט מושלמת לכך.
מינוף הזהות
מבחינת איראן, עצם ההשתתפות במונדיאל הנערך בארה"ב היא בעלת משמעות מיוחדת. התקשורת האיראנית מרבה לטעון כי המערב מבקש לבודד את איראן בכל זירה אפשרית. חודשים ספורים לאחר המלחמה נגד ישראל וארה"ב, ותחת איומים, סנקציות ומתח מדיני מתמשך עם וושינגטון, כל ניצחון איראני על אדמת אמריקה עשוי להיתפס ברפובליקה האסלאמית הישג החורג בהרבה מהספורט.
אבל לא רק המקום שבו מתקיים המשחק מעניק לו משמעות יוצאת דופן. גם העיתוי. המשחק נערך בצמידות ליום העשוראא - היום הקדוש ביותר בלוח השנה השיעי, המציין את נפילתו של האמאם חוסיין בקרב כרבלא בשנת 680.
עבור השיעים, ובראשם האיראנים, לא מדובר רק ביום אבל דתי. זהו סמל למאבק עיקש של מעטים מול רבים, להקרבה אישית ולניצחון מוסרי גם כאשר התוצאה הצבאית היא תבוסה.
לא במקרה ביקשה התאחדות הכדורגל האיראנית מפיפ"א לאפשר לשחקניה לענוד סרטים שחורים במהלך המשחק (עפ"י תקנון הארגון, חל אסור שימוש בסממנים דתיים ופוליטיים). מבחינת רבים באיראן, מדובר בדרך להביא אל כר הדשא את אחד הסמלים המכוננים ביותר של הזהות השיעית.
על רקע זה, העפלה לשלב הבא בטורניר תהיה עבור המשטר הוכחה לכך שגם מול הגבלות ולחצים בינלאומיים, איראן ממשיכה לעמוד על רגליה ואף לנצח. זה יהיה ניצחון של הקרבה, של נחישות ושל אמונה. והמשטר האיראני הגאה יידע למנף את זה בדיוק למטרותיו הפוליטיות.
מול Team Melli האיראנית יעמדו "הפרעונים" של מצרים - המדינה הערבית הגדולה ביותר והמרכז ההיסטורי של העולם הסוני. אמנם היחסים בין קהיר לטהרן השתפרו בשנים האחרונות, אך הפער הדתי והאידיאולוגי בין הרפובליקה האסלאמית השיעית לבין "האחות הבכירה" במדינות ערב ו"אום אל-דוניא" (אם העולם) ממשיך לרחף מעל כל מפגש ביניהן.
שמרנות ולהט"בופוביה
אלא שאם זה היה הסיפור כולו, המשחק היה נתפס בעיקר כעוד מפגש טעון בין שתי מעצמות אזוריות. בפועל, ישנו רובד נוסף, ואולי המעניין ביותר: מלחמת התרבות.
ועדת האירוח של סיאטל בחרה להקדיש את המשחק לאירועי חודש הגאווה, כחלק מהחגיגות המתקיימות בעיר. מבחינת המארגנים המקומיים, מדובר במסר של הכלה וגיוון. אולם מבחינת איראן ומצרים, מדובר בטאבו משותף ששם אותן באותו צד של המגרש.
לכן, הן פנו לפיפ"א בדרישה שלא יתקיימו באצטדיון פעילויות רשמיות המזוהות עם הקהילה הלהט"בית, ואף ביקשו שלא יוצגו סמלים הקשורים אליה במשחק. פיפ"א ניסתה להלך בין הטיפות. הנשיא ג'אני אינפנטינו הדגיש כי אין מדובר ב"משחק גאווה" רשמי של הארגון, אלא ביוזמה של ועדת האירוח המקומית בסיאטל.
במקביל, הבהירה פיפ"א כי בהתאם לתקנון גביע העולם, אוהדים יורשו להכניס לאצטדיון דגלי גאווה וסמלים אחרים המייצגים נטייה מינית וזהות מגדרית. כך נוצר מצב שבו שלוש תפיסות עולם נפגשות באותו אצטדיון: ערכי הליברליזם האמריקני, השמרנות החברתית של איראן ומצרים, והניסיון של פיפ"א לשמור על תדמית של גוף ספורטיבי גלובלי המכיל את כולם.
התומכים והמתנגדים
זירה נוספת ומרתקת ביותר אינה נמצאת דווקא ביציעים. בארה"ב חיה אחת הקהילות האיראניות הגדולות בעולם, במיוחד בלוס אנג'לס שזכתה לכינוי "טהרנג'לס", אלא שהיא כלל אינה אחידה. יהיו שם אוהדים שיראו בנבחרת מקור לגאווה לאומית, ומנגד גולים המתנגדים למשטר, המתקשים להזדהות עם הנבחרת שנתפסת כמייצגת אותו. לכן זה יהיה גם מפגש בין תפיסות שונות של הזהות האיראנית.
אלו יהיו 90 דקות שיהפכו את כר הדשא לזירה שבה נפגשים מאבקי כוח אזוריים, דתות, מלחמות תרבות, זהויות ופוליטיקה בינלאומית. במזרח התיכון קשה למצוא אירוע שבו אפשר להפריד בין ספורט לפוליטיקה. המשחק הזה הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך שגם במונדיאל, לעיתים הכדור הוא רק התירוץ - והסיפור האמיתי מתחיל הרבה לפני שריקת הפתיחה.
