חשבתי שאראה את משחק הפתיחה באיזה בר מקסיקני בלוס אנג'לס על טקילה וטאקו, בכל זאת יותר ממיליון מקסיקנים מתגוררים כאן, אבל על הבוקר הבחנתי בתנועה ערה בדרך לרכבת התחתית, כולם עם חולצות הנבחרת.
"לאן?", שאלתי את העדר, כמו התייר שמתבלבל עם מפה ברחובות תל אביב. ההמון חייך אליי, אז חייכתי בחזרה והלכתי אחריו.
אחרי חמש תחנות של נסיעה, מלווה בשירה אדירה 'מקסיקו, מקסיקו', הגענו לאצטדיון הקולוסאום, שאירח ב-1984 את המשחקים האולימפיים.
שם, על הדשא של האצטדיון הוותיק שהפך לביתה של קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת דרום קליפורניה, הצטופפו ארבעים אלף מקסיקנים, מתודלקים היטב, שבאו לראות ביחד על מסכי ענק את הפתיחה החגיגית. באו להתענג רק על ניצחון, תיקו בטח לא היה מתקבל בשמחה, הפסד כלל לא נכלל בלקסיקון.
לא הפריעה לעשרות האלפים השמש שלהטה בשעות הצהריים, ותורי הענק בכניסות, הם באו לפיאסטה. וכשחוליאן קיניונס הבקיע את שער היתרון, אנשים עפו באוויר. מעניין מה יקרה כשהם יזכו בגביע.
האמת שדרום אפריקה לא ממש היוותה יריב אמיתי. זה מהר מאוד הפך לשאלה של 'כמה?', במיוחד כשהיריבה איבדה שחקן ועוד שחקן וראול חימנס הבקיע את השני בכדי לסגור עניין.
סיימתי את המשחק עם הלשון בחוץ. עם כל הכבוד לשמחה המקסיקנית ולדי.ג'יי, שעלה על הבמה בכדי להרקיד את החוגגים, השמש האימתנית חיסלה אותי. רק שממש ביציאה פגשתי את מייקל, אוהד מקסיקני המתגורר בלוס אנג'לס, שהחיוך שלו הסגיר ביטחון עצמי. "אנחנו מנצחים את הבית שלנו בקלות", הבטיח. "אבל ממש בקלות".
לכו תדעו מה תעשה הרוח הגבית והביתיות למארחת, מה שבטוח ההמונים שהגיעו לחגוג בקולוסאום, ילוו את מקסיקו גם במשחק הבא.
