![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
אוהדים של קבוצות שמנסות פעם אחר פעם לזכות באליפות, ללא הצלחה, מנחמים את עצמם עם האמירה ש"השנה הבאה תהיה השנה שלנו". אבל אם ארסנל הייתה מצליחה גם השנה לבעוט בדלי ולתת למנצ'סטר סיטי עוד אליפות פרמייר ליג על המגש - לא בטוח שהיא היתה מקבלת הזדמנות נוספת. בטח לא בתצורתה הנוכחית.
מיקל ארטטה סוגר בימים אלה שש עונות וחצי כמאמן במועדון שבו שיחק בעבר. אבל כעת הוא סוגר ארבע שנים מאז הפריצה הגדולה באמת. ארבע שנים בהן התותחנים נלחמים על האליפות, אותה הצליחו להשיג לראשונה רק בניסיון הרביעי - ששם סוף ל-22 שנים של המתנה וסבל רב.
בספורט האמריקני זה הרבה יותר נפוץ, אבל גם הספורט האירופי שנשען על עיקרון "החזק שורד", נוטה לפעמים להיות מעגלי ומחזורי. לקבוצות גדולות יש חיי מדף, שאחריהן עייפות החומר ותחושת המיצוי כבר מתחילות להיות מורגשות. הגרסה המודרנית של ארסנל "הגדולה", שחזרה להיות חברה קבועה במאבק האליפות, מצאה את עצמה על סף תהום - והיא זכתה רגע לפני שזה נהיה מאוחר מדי.
הדרך הייתה צורמת
מהקבוצה שכולם אוהבים לאהוב, האלטרנטיבה לשושלת המשעממת של מנצ'סטר סיטי, ארסנל הפכה השנה לשק חבטות. צופים רבים, כולל אוהדי הקבוצה, מאסו בכדורגל הכמעט רובוטי שהציגה הקבוצה של ארטטה.
ארסנל התאפיינה במשחק התקפה שנשען על מצבים נייחים והיכולת האווירית של הבלמים ברחבה, עם תרגילים שגורמים לך לחשוב שמדובר בכלל בכדורסל. חוליית הגנה שמורכבת מארבעה בלמים דה פקטו, שתוכנתה לכך שכל משחק יסתיים ב-0:1 עם לא מעט בזבוזי זמן בדרך. המועדון שפך מאות מיליונים על רכש כדי להשיג תוצאות, אבל הדרך היתה צורמת.
ככל שהתקדמה העונה, כך רמת הכדורגל של הלונדונים הלכה אחורה. אחרי הפסדים לסאות'המפטון בגביע האנגלי ולסיטי בגמר גביע הליגה, הלחץ על ארטטה גבר - עד כדי כך שאדריכל הקבוצה עלול היה לשלם במשרתו אם לא היה זוכה באליפות או בליגת האלופות. אם אין תארים והכדורגל משעמם, אז מה אנחנו בעצם עושים פה?
סוד הקסם
בוקאיו סאקה ומרטין אודגור, שניים מהסמלים הגדולים של העידן הזה, הציגו את המספרים החלשים ביותר שלהם בחמש העונות האחרונות, בין היתר בגלל פציעות. ויקטור יוקרס, שהובא בקול תרועה רמה, רשם מספרים סבירים בהתקפה - אבל לא התפוצץ.
אבל פה נעוץ גם סוד הקסם של ארסנל הזו. גם אם זה לא תמיד הכי יפה, העומק והמחויבות לזהות שבנה ארטטה הם העוצמה שלה, לא משנה מי נמצא על המגרש.
ארסנל לא זכתה בתואר משמעותי מאז הגביע האנגלי ב-2020, כשארטטה היה רק בתחילת התהליך ועם קבוצה שלא נשאר ממנה כמעט זכר. אז גם אם לארסנל הנוכחית אולי היו עונות יפות יותר, אליפות אחת זה המינימום שהגיע לה כמכלול על ארבע השנים האחרונות. הצדק ההיסטורי הושג.
הדמיון ליורגן קלופ
מבחינת סגנון משחק הם והדבר והיפוכו, אבל לארטטה יש כמה קווי דמיון לסיפורו של יורגן קלופ. שניהם הגיעו למועדון גדול ומצאו עיי חורבות, אחד בארסנל והשני בליברפול. שניהם התמודדו מול המפלצת של פפ גווארדיולה בסיטי, ושניהם חגגו את האליפות הראשונה הרחק מכר הדשא, בעודם צופים בסיטי מועדת ונושרת רשמית מהמרוץ.
וכמו קלופ, גם לארטטה לקחו כמה שנים אבל לבסוף הוא בנה קבוצה בצלמו. הגרמני זכה בסך הכל באליפות אחת (לצד זכייה בליגת האלופות, לא פרט שולי), וארטטה יוכל להשוות את המאזן אם ינצח בגמר ליגת האלופות את האלופה המכהנת פריז סן ז'רמן בשבת הבאה.
עם הזכייה באליפות, ארטטה נתן לעצמו עוד זמן לעבוד על הפרויקט שלו. אף אחד לא יעז לדון בעתידו. גווארדיולה לא צפוי להיות יותר חלק מהנוף וזה עשוי להקל על ארסנל, אבל זה תלוי גם בה. המיצוי אולי יורגש בעונה הבאה, אבל כל עוד יש לך אליפות אחת ביד, המפלה, לכשתבוא, תהיה יותר קלה לעיכול.
ארטטה היה קרוב מאוד להיות הנבל, אבל את העונה הזו הוא יסיים למרות הכל כגיבור. גם אם יפסיד לפ.ס.ז' בגמר בשבוע הבא, ולא יביא גביע אירופה ראשון אי פעם לתותחנים, הוא כבר לא יהיה הנבל. לפחות לא ב-2026, שתיזכר בקרב אוהדי ארסנל בתור "השנה שלנו".
