כבר ב־1956 נחת כדורגלן ישראלי ראשון בדרום אפריקה. יוסף גולדשטיין יצא עם נבחרת ישראל למשחקי ידידות שם, והבעלים היהודים של ריינג'רס יוהנסבורג התלהבו מהצמד שכבש במשחק ידידות מול הנבחרת המקומית, ומיהרו לעשות היסטוריה ולהחתים את הלגיונר הישראלי הראשון באפריקה.
הבא בתור היה כוכב הכדורגל של שנות ה־60, רפי לוי, גיבור סדרת הספרים האלמותית "הספורטאים הצעירים". גם הוא קיבל הצעה ממועדונים מקומיים בדרום אפריקה בבעלות יהודית והודיע למכבי תל אביב שהוא עוזב אותה ב־1960. המדינה הצעירה סערה, ודוד בן־גוריון נדרש להתערב כדי לאפשר "לכדורגלן המקומי להתפרנס בכבוד ולהישאר בארץ".
ההתאחדות לכדורגל התנגדה שיעזוב, ועיתונות הספורט הצטרפה לקמפיין. אף שחתם, הוחזר לארץ וזכה למשכורת מכובדת ממכבי תל אביב. לשלוש שנים בלבד. אחר כך חזר לדרום אפריקה כי הבין שהבטחות בכדורגל הישראלי שוות אז מה שהן שוות כיום. הוא הרוויח סכומים גבוהים, הפך לסלב בקהילה המקומית ופתח את הדלת לכדורגלנים הבאים בתור.
כדורגלנים ישראלים נוספים הסתובבו במדינה שכבר אז החלה להיחשב כמדינת אפרטהייד. אחר כך הם פינו את מרכז הבמה למאמנים הישראלים שגילו את היבשת השחורה.
הראשון היה ג'רי בית הלוי. הוא לקח את הפקלאות, עשה את הבלתי ייאמן ונסע למה שאז נראה כמו פלנטה אחרת. הוא טס לניגריה ב־1960 כדי לנסות לעזור לה להעפיל לאליפות העולם שנערכה ב־1962. מדינת ישראל ראתה במינוי של בית הלוי צעד בונה אמון בין המדינות, וישראל הצעירה חיפשה קשרים באפריקה.
הוא התקבל בצורה חשדנית, שלא לומר גזענית: העיתונאים הניגרים לא אהבו את הלבן הזקן (הוא היה אז רק בן 48), ואמרו שהוא בטוח ייכשל בקרב מול היריבה הגדולה מגאנה. באפריל 1961 רשם בית הלוי את גדול הישגיו: שתי תוצאות תיקו בבית ובחוץ מול היריבה השנואה גאנה ב"דרבי של אפריקה", ששינו את דעתם גם של אחרוני הספקנים לגבי המינוי של הישראלי לתפקיד המאמן הראשון של ניגריה העצמאית.
בספרו של בית הלוי, "ג'רי - חיי סביב הכדור: שחקן, מאמן, יושב־ראש", הוא סיפר: "משכורתי השנתית נקבעה, 1,800 ליש"ט פלוס דיור, רכב וביטוח רפואי (להוציא טיפולי שיניים). שלחו לי ארבעה כרטיסי טיסה - לי, לאשתי ולשני בניי. הניגרים העמידו לרשותי מכונית חדשה ונהג צמוד לחודש, עד שאלמד את מסלולי התנועה בעיר, ובעיקר למגרשי הכדורגל".
ב־1962 הוחלף יו"ר ההתאחדות בניגריה ביו"ר מוסלמי. חוזה ההעסקה של בית הלוי, שמראש חתם לשנתיים, עמד לפני סיום, והיה נראה שימשיך בתפקידו. עם זאת, הצעה שהגיעה ממכבי ת"א לחזור להציל אותה מירידת ליגה, והעובדה שהניגרים התמהמהו עם ההחלטה, החזירו אותו לארץ.
והיה גם אמציה לבקוביץ'. בשנות ה־80 ידעו כל האפריקאים והישראלים, שמי שרוצה להתקרב לסיירה לאון ובוטסואנה צריך לעבור דרך לבקוביץ', מי שהיה עד 1987 השליט המרכזי של הכדורגל הישראלי באפריקה. הוא היה מאמן כדורגל ואיש שב"כ, ועזר לשבתאי קלמנוביץ' בעסקי היהלומים. עוזר המאמן שלו בסיירה לאון היה לבנוני שתרגם עבורו את ההוראות לשחקנים.
"היו שם הרבה מצבים לא נעימים כישראלי וכיהודי, וחשבתי הרבה על המשפחה. מצד שני, תמיד אמרו לי שהם טובים בכדורגל כי הם ירדו מהעצים. התשובה שלי היתה שאנחנו עוד לא עלינו על העץ בכלל". בסוף, גם בגלל המצב הביטחוני, החליט שאין כמו בבית והלך לקחת אליפות עם מכבי חיפה.
"אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי בחיי היתה לחזור מאפריקה", מספר אייל לחמן, שאימן את האימפריה הבלתי מעורערת של גאנה, 'אקרה הארטס אוף הוק', במשך חצי עונה ב־2008.
"באפריקה תמיד חשדנים כלפי ישראלים, ובטח כשיש לך קהילה לבנונית גדולה בכל מקום, אז הם חשדנים גם כלפי יהודים. זה לא שקיבלו אותי שם בזרועות פתוחות - הייתי צריך להוכיח את עצמי מול מאמנים אחרים שהתחרו על התפקיד מסרביה או מגרמניה. משחק העונה שם נערך מול 70 אלף צופים, הכדורגל הוא אסקפיזם, ולמרות שלא קל ביבשת הזאת מבחינת התנאים של הכדורגל, זו חוויה שאני ממליץ עליה לכל אחד".
התביעה בהאג ברקע
בסוף השבוע הקרוב ימשיך אברהם גרנט את הקשר הישראלי־אפריקני כאשר יעלה לאליפות אפריקה עם נבחרת זמביה. עבור גרנט זוהי קדנציה שנייה באפריקה, לאחר שלפני עשור אימן את נבחרת גאנה. הוא בילה שם שלוש שנים לא רעות, כולל הגעה לגמר גביע אפריקה לאומות.
הפעם, עם זמביה, הסיפור עומד להיות הרבה יותר קשה לאחר שקיבל בית חזק שכולל את קונגו, מרוקו וטנזניה. אם יצליח לחולל נס ויעלה לשלב הבא, יציין עוד פרק בהרפתקאות הכדורגל הישראלי באפריקה, שנמשכות כבר למעלה מ־60 שנה.
כשברקע תביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין בהאג, נראה ששוב, כמו בתחילת הדרך, אי אפשר באמת להבדיל בין כדורגל לפוליטיקה, בטח כשמדובר ביבשת השחורה ויחסיה עם ארץ הקודש.
