המונדיאל בקטאר היה חוויה מעניינת ושונה, בטח עבורנו כישראלים. מדינה קטנה במפרץ הפרסי שאין לה יחסים רשמיים עם ישראל, שמחזיקה את עתודות הגז מהגדולות בעולם, שכסף חסר משמעות עבור האזרחים שלה, שיש בה אפס מסורת כדורגל ומשחקת משחק כפול. מצד אחד מדובר בתומכת הראשית של ארגון הטרור הנאצי חמאס ומאידך מקיימת יחסים עם המערב וגם יחסים לא רשמיים עם ישראל וכל מטרתה באירוח המונדיאל היא להלבין את מעשיה ולעשות הצגה לעולם.
השהות בקטאר מחוץ לכדורגל, לא הייתה פשוטה מבחינתי. בניגוד למונדיאל הקודם ברוסיה, התקשיתי להתחבר למקום. מדינה חסרת זהות ולא רק בכדורגל, שנותנת לך תחושה שהכל בה מזויף. המשלחת של תאגיד השידור כאן ואני בתוכה, שהעבירה לכם את הטורניר, לנה באופן סמלי משהו בבית דירות באי הפנינה, אי מלאכותי (כי אין שם בקטאר דבר אותנטי) והמשחקים שוחקו במגרשים נוצצים וגדולים מהחיים שנראו תלושים לחלוטין מהסביבה שהם נבנו בה.
הנבחרת המקומית, ששמענו הרבה סיפורים על הפרויקט שעשו סביבה, פרויקט אספייר, נראתה תלושה לחלוטין מהאירוע והתבררה בסופו של דבר כמארחת החלשה בהיסטוריה, אבל עם כל זה וההיעדרות הבולטת של האוהדים האירופאיים, מה שהציל את הטורניר היה הכדורגל עצמו, שהיה נהדר, מלא דרמות, שערים וסיפורים, הקהל של נבחרת ארגנטינה, שכל משחק שלה היה חוויה בלתי נשכחת ובעיקר שני כוכבי על, שנפגשו גם ארבע וחצי שנים קודם לכן בקאזאן במשחק בלתי נשכח (שגם אותו זכיתי לפרשן) והתעלו על עצמם גם הפעם כשהשיא הגיע במשחק הגמר.
לפני שנה בדיוק, ישבתי לי לבדי בעמדת השידור באצטדיון לוסייל, כשהפרטנר הנהדר שלי בחודש הזה, גם לשידורים וגם לדירה באי הפנינה, נדב יעקובי, ירד להוציא דיווח לערוץ הספורט. וכך כתבתי מאותה עמדת שידור כשאני בוהה בעיניים כלות במסי וחבריו חוגגים עם הגביע: "קיבלנו סיום משחק פלוס הארכה ששום ספורט לא יכול לספק חוץ מכדורגל. רכבת הרים רגשית, שערים בלתי נשכחים, הצלות אדירות של שני השוערים, דמעות של אושר שמתחלפות בדמעות של ייאוש, מאמנים בטירוף, שחקנים שפורצים למגרש בכל שער כדי לחגוג עם השחקנים שעל כר הדשא ובעיקר קרב טיטאנים בין שני שחקנים שלובשים חולצה עם המספר 10 על הגב, שסלבה ברזילאי האהוב ז"ל כינה גלימה, קיליאן אמבפה וליאו מסי".
שני דברים היו ברורים לי אחרי המונדיאל הזה. הראשון, שקטאר היא מדינה נוראית, שהייתי שותף מלא למופע הצביעות המרשים הזה ולקטאר אני לא אחזור לעולם לא משנה מה יהיו היחסים בין המדינות. והשני, הפחות חשוב, הוא שזכיתי לפרשן את משחק הכדורגל הגדול בכל הזמנים וכאדם שאוהב כדורגל יותר מכל דבר אחר, טוב מזה לא יכול להיות - בכדורגל, רק בכדורגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
