"בעונת 2012/13 הגענו לרבע גמר ליגת האלופות, ניצחנו את פורטו ואת מילאן ואת זניט, ורק בגלל גול בדקה האחרונה לא הגענו לחצי גמר ליגת האלופות", כך אמר לנו דיוויד, מדריך צעיר וחייכן בסיור ב"לה רוסלדה", מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל מלאגה. דיוויד כנראה היה אז בן 11-12, אבל כעובד נוכחי של המועדון - מסורת וזיכרונות הם פחות או יותר הדברים היחידים שיש לו לספר לתיירים מחו"ל.
"לה רוסלדה" הוא אחד מהאצטדיונים המיתולוגיים בספרד. מלאגה אמנם לא זכתה באליפות לה ליגה, אבל היתה חברה של קבע ושל כבוד בצמרת. ב־2002 היא זכתה באינטרטוטו ("כמו הקונפרנס ליג של היום", מסביר לנו דיוויד) והגיעה לרבע גמר הצ'מפיונס וגם לרבע גמר גביע אופ"א. שיחקו בשורותיה כוכבים מוכרים כמו חאבייר סביולה, רוד ואן ניסטלרוי, איגנסיו קמאצ'ו, סנטי קאסורלה, איסקו, פרננדו היירו, חואקין ורבים אחרים.
סיור ב'לה רוסלדה' המיתולוגי // יעקב מאיר, מלאגה
בשנים האחרונות מלאגה נמצאת בקריסה גדולה. הבעלים הקטארי, שייח' עבדאללה אל־ת'אני, זנח את המועדון, ובעקבות חובות של 9 מיליון יורו השלטונות בספרד הלאימו את הקבוצה עד שישלם את הכסף, או שימצא משקיע אחר שישלם את הכסף וייקח את הבעלות לידיו. בינתיים, הקבוצה מורשית להוציא כספים בגובה הכנסותיה בלבד. היא נמצאת בתחתית הליגה השנייה, וכרגע אין אור בקצה המנהרה. "זה יכול לקחת עוד כמה שנים", סיפר לי בעצב אחד מהמקומיים.
כשהגעתי למלאגה בשבוע שעבר, כשליח "ישראל היום" לפיינל פור בליגת האלופות בכדורסל, היה לי ברור שאגיע לביקור אצל קבוצת הכדורגל, כדי לראות את ההיסטוריה מקרוב ולהבין מה קורה בהווה ומה צופן העתיד. השבוע עשיתי את דרכי לעבר הקומפלקס הענק. כבר בדרך אמר לי אנטוניו, נהג מונית בלקסוס מהודרת (רכבי המוניות במלאגה הם היוקרתיים ביותר שראיתי): "אני לא יודע מה קורה בשנים האחרונות, בעיות של כסף שכולנו סובלים מהן".
מזכרת מרוד ואן ניסטלרוי
הגעתי למתחם, שהיה שקט ושומם. מרפאת שיניים נמצאת בחזית, ולקח לי כמה דקות להבין מאיפה נכנסים למוזיאון ולסיור המודרך. דלת ישנה וסגורה ללא ידית חיכתה בכניסה למוזיאון, ולידה צעיר וצעירה דוברי ערבית בעלי חזות מזרחית. בתחילה חשבתי שהם מסעודיה או מקטאר, אבל עד מהרה התברר שהם מישראל. "אנחנו פלשתינים", הם אמרו למדריך. "גרים ליד חדרה", הוסיפה לי הבחורה. וכך יצאנו שלושתנו לסיור עם דיוויד הנחמד, שדיבר אנגלית שוטפת יותר מכל ספרדי אחר שפגשתי במלאגה בשבוע האחרון.
התנאים באירופה הם מהשורה הראשונה, כאלה שקבוצות בישראל יכולות רק לחלום עליהם. מסדרונות מעוצבים בצורה מדהימה, מוזיאון יפהפה, חדר הלבשה כמו בשידורי הצ'מפיונס, חדר מסיבות עיתונאים כמו של ריאל מדריד ושל ברצלונה, ומגרש מהיפים שראיתי. "זה מגרש של ליגת האלופות", אמרתי לדיוויד, שהתמוגג מנחת.
לאורך כל הסיור מנסים אנשי המוזיאון להדגיש את המסורת המפוארת (היא באמת מפוארת), כאילו רוצים להסתיר את ההווה האפור. חולצות ענק של ואן ניסטלרוי ונעליים מהמשחק האחרון שלו, כדור חתום על ידי סנטי קאסורלה, תמונה גדולה של איסקו ומזכרות לרוב מהקמפיין ההיסטורי באלופות.
אבל חוץ מזה - הכל שומם. אין מבקרים, כמעט אין עובדים ("בצהריים יגיעו השחקנים לאימון ויהיו פה יותר אנשים", ניסה המדריך לנחם). והכדורגל? אוי, הכדורגל. הניצחון על מיראנדס בתחילת השבוע העלה את הלבנים־תכולים מהמקום ה־20 למקום ה־19 בליגה השנייה בספרד. רק נקווה שלא ייעלמו.
בחנות המרצ'נדייז בחוץ כבר היה מלא יותר. ילדי תיכון מלידס (אף פעם לא שמעתם אנגלית מוזרה יותר) גדשו את החנות בהתלהבות של צעירים, אבל גם עכברי הכדורגל שבהם לא מצאו אף שחקן נוכחי שכדאי לקנות את מוצריו. גם הם נאלצו להסתפק בחולצה של איסקו או בנעליים של קאסורלה. היסטוריה עשירה, הווה אפרורי - ועתיד בסימן שאלה גדול.
